כך ערך כתב עיתון משפחה שימוע לפני פיטורין ליועץ החרוץ של נתניהו
1.
אם צריך לסכם את טלטלות השבוע האחרון בפסקה אחת, הרי שמ’ כרמלי בהמודיע עשה זאת באופן הטוב ביותר. שימו לב:
“תתארו לכם שאתם מתגוררים בבניין שבו מתגורר, בין השאר, יו”ר חברה מסחרית גדולה וידועה. יום אחד אתם מבקשים להתמודד לראשות ועד הבית, אולם אותו שכן רב עוצמה מתנגד נחרצות והוא מבהיר לכם כי בהכירו אתכם אין לכם כל ניסיון בניהול ולכן אינו יכול לסמוך על מועמדותכם והוא אף עמל לטרפדה.
ואז, בחלוף שבועות בודדים הוא נוקש על דלת ביתכם ומזמין אתכם מהיום למחר לשמש כמנכ”ל בחברה שבראשותה הוא עומד. איך הייתם מגיבים? מה היו מגיבים השכנים? איך היו מגיבים חברי הדירקטוריון?”
המפה הפוליטית של השבוע, כנמשל.
“אם היינו מגוללים כאן את כמות ההשמצות ההדדיות בין ליברמן לנתניהו בשנה האחרונה היינו זקוקים ליריעה מיוחדת”, והנה, שניהם הולכים לצעוד יחד, יד ביד, בקואליציה אחת, כשנתניהו ממנה את ליברמן לתפקיד הבכיר ביותר – לשר בטחון במדינת ישראל.
2.
סיכום מעניין, בכיוון קצת שונה, מצאתי גם אצל אריה זיסמן ביתד נאמן:
“ולסיום, לא נותר אלא לתאר לעצמנו את המצב העולמי הבא: דונאלד טראמפ – נשיא ארה”ב, אביגדור ליברמן – שר הביטחון של מדינת ישראל, ולדימיר פוטין – נשיא רוסיה. מלחמת עולם שלישית…”
כאן המקום להוסיף את ההערה המופיעה באותו עיתון, בעמוד השער, תחת הכותרת ‘התראה חמה’ – “נאס”ה צופה: 2016 תהיה ‘השנה הכי חמה בהיסטוריה”, ולצד הכותרת, בסוגריים, מופיעות המילים: “אבל לא הם הקובעים”.
טראמפ, ליברמן ופוטין… מלחמת עולם שלישית? אז זהו, שלא הם הקובעים.
3.
ביום ליום סיכמו אחרת את השבוע הפוליטי התזזיתי.
אחרי תיאור הבעיות של הרצוג מבית, כמו גם הקשיים של ליברמן, סיימו במילים (עדיין לא סיכום): “עכשיו מתחיל המשחק: ליברמן מחכה לנתניהו שיציע לו באופן רשמי את תיק הבטחון, והרצוג ירוץ עכשיו לאנשי מפלגתו ויגיד תחליטו: זה אני או ליברמן. זה יעלון או ליברמן שר הבטחון. זה שלום או מלחמה. סיכום ביניים: המנצח הגדול – אביגדור ליברמן. המפסיד הגדול: יצחק בוז’י הרצוג.
נתניהו, בכל מצב, מגדיל את ממשלתו בשבוע הבא, אבל יעדיף את הרצוג. עכשיו זה ברור: הרצוג או ליברמן”.
וכעת לסיכום האמיתי, שימו לב:
“בעוד המערכת הפוליטית רוחשת גועשת יש אדם אחד שלא מתרגש. הוא הגאון שבחבורה, קורא את המפה כשהיא נפתחת. הוא מבין דבר מתוך דבר, יודע מה יקרה במהלך הסופי, הוא שחקן שחמט, הטוב ביותר שיש בשכונה”.
ניחשתם? אל תגידו שלא ידעתם שהכותב התכוון ליו”ר ש”ס אריה דרעי.
4.
תגידו מה שתגידו על משה גפני, פראייר פוליטי הוא לא.
אז נכון שההסכם שנרקח במהלך הימים האחרונים בין הרב דוד שפירא, נכדו של הגראי”ל שטיינמן לבין יו”ר שלומי אמונים סגן השר מאיר פרוש, בוצע לא ממש בתמיכתו הנלבבת, אבל לדעת הוא ידע.
הודיעו לו. לא ממש התייעצו, אם לדייק בהגדרות.
מכאן, שימו לב לסיפור אותו מגולל הפרשן הפוליטי יעקב ריבלין בבקהילה.
“בשעות אחר הצהריים של יום רביעי השבוע אמורה הייתה להתקיים בבני ברק פגישה בין בכירי דגל ואגו”י במלון ויז’ניץ בבני ברק.
“בכל מקרה, נסיבות קביעת הפגישה מלמדות על הלך הרוחות והדם הרע בתנועה יותר מכל מה שהיה אמור לעלות בה.
“זה התחיל בכך שגפני ביקש את הפגישה ונענה בחיוב, אך עם התניית מיקום: במשרדי אגודת ישראל בבני ברק. גפני בתגובה: רק במשרדי דגל התורה. מזכ”ל אגו”י חנוך זייברט: הולכים אחר הנתבע ואתה זה שתובע אותנו. גפני: רק מקום נייטרלי. זייברט: אז שיהיה במלון ויז’ניץ. גפני: מקובל עלי, ניפגש ברביעי בחמש אחר הצהריים.
“בשעות הערב המאוחרות של יום שלישי השבוע נפל לגפני האסימון. מלון ויז’ניץ הוא אמנם בבעלות פרטית אך מכל בחינה אחרת הוא מעוז אגודאי. הן מבחינת המיקום, בלב הקריה החסידית, והן מבחינת ההיסטוריה. במקום זה נערכו מספר כינוסים של מועצת גדולי התורה של אגו”י. אופס, איך שכחתי את זה, אמר מן הסתם גפני לעצמו ומיהר להודיע על ביטול הפגישה. הנימוק הרשמי: אילוצי לו”ז”.
במבט לאחור, תארו לעצמכם ובעצמכם מה הייתה סיבת הביטול. שהרי גפני ידע: אחרי שמסתדרים עם פרוש, ומעניקים לו את חלקו בחינוך העצמאי, כל מערך הכוחות בין אגודה לדגל ישתנה, לטובת דגל. ומה הטעם בפגישה עם זייברט?
5.
בשולי הטורים הפוליטיים של משפחה מסתתר טור טוב לא פחות – טורו של ישראל יוסקוביץ, ‘מקלט מדיני’.
בטור מופיעות ידיעות מדיניות מעניינות. השבוע הפתיע עם ידיעה בלעדית, כזו שלא הופיעה בשום מקום.
“בשורות אלו אנו חושפים לראשונה אירוע מטריד שאירע בשבועות האחרונים על רקע פרשיית החייל היורה בחברון – אלאור אזריה, אירוע שיש בו ממדים מדאיגים שמעלים שאלות נוגות על ההנהגה בישראל.
“זה פחות רלוונטי מה בדיוק עשה החייל, והאם יש צדק בהעמדתו לדין. אין עוררין על כך שכשהרמטכ”ל גדי אייזנקוט מבקש לרענן את הנורמות המוסריות של צה”ל בעקבות האירוע והוא מדבר על היותו בראש ובראשונה צבא מוסרי – הוא עושה את הדבר הנכון. וכך גם חשב יועצו של נתניהו, בועז סטמבלר, שמיהר להוציא הודעה לתקשורת מטעם רה”מ המעניקה גיבוי לדברי הרמטכ”ל.
“סטמבלר ללא ספק עשה שגיאה כששחרר לעיתונאים הודעה ללא תיאום עם נתניהו. אבל תוכן ההודעה, שנועדה להביעה תמיכה ברמטכ”ל, צרם, משום מה, לסביבתו הקרובה. אחד מבני המשפחה היסב את תשומת ליבו של נתניהו להודעה, וסטמבלר זומן באופן בהול ללשכה לשימוע לקראת פיטורין.
“האיום על פיטוריו של היועץ החרוץ הוסר לפי שעה, אבל מבעד לכל אלה עולה תמונה מדאיגה. תמונה על מנהיג שמקדש את ערכי המוסר למען הרחבת האלקוטרט”.
ידיעה מעולה. יש רק ‘בעיה’ אחת קטנה: סטמבלר מכחיש שהדבר קרה. להד”ם, לדבריו.
ועוד בעיה, קצת יותר משמעותית: סטמבלר לא התבקש למסור תגובה לנכתב אודותיו…
בעל הטור, ישראל יוסקוביץ, בתגובה: “90% מהסיפור היה המחלוקת רק על סוגיית האיום בפיטורין. הוא ננזף קשות”.
6.
לא בפעם הראשונה מצאתי את עצמי מסכימה עם אריה ארליך, בטורו במשפחה.
תחת הכותרת “סליחה בחור אומלל” גולל את פרשיית העריק שנלכד באילת, איך “אנחנו – אלה שלא נסחפים אחרי התססה שהכל יודעים מה עומד מאחוריה, אנחנו – אלה שמשוכנעים בראייתם הבהירה ובסייעתא דשמיא שמלווה את גדולי ישראל, ואם רובם סמכו את ידיהם על התיקון לחוק הגיוס – סימן שאין טוב מזה”, אותנו, “הם ניצחו”.
איך ניצחו?
“ובכן, הם ניצחו אותנו בכך שליבנו נעשה גס בבחור ישיבה בודד שמעד היכן שמעד. הם ניצחו אותנו בכך שהתענגנו להפוך אותו לקרבן – רק משום שהם הפכו אותו לסמל.
“מהרגע שהללו הכריזו עליו כ’אסיר עולם התורה’ – אנחנו, או חלקים מתוכנו, היינו עסוקים באובססיביות רק בדבר אחד: לקרקע לבחור הזה את הצורה, למנות ברבים את מעשיו, להציג את קלונו בראש חוצות, לפרוט את פעליו בעונג עילאי, בהרחבה ללא גבולות, בהפרזה ללא חרם”.
תכלס’, הוא צודק.
7.
כאשר שני השבועונים – משפחה ובקהילה מראיינים את אותו מרואיין – יש ערך מוסף להקדמה האישית של המראיין.
זה מה שקרה השבוע, ובבולטות ניכרת, סביב הראיון שנערך עם סגן ראש עירית ירושלים ומ”מ ראש העיר, יצחק פינדרוס, לרגל שובו לתפקיד הסגן.
בבקהילה הביא המראיין יהודה רוסט ראיון מצוין, אלא שבמתחרה, משפחה, הביא שמעון בריטקוף לא רק ראיון דומה, כי אם גם קטעים משל עצמו בפתח הכתבה. קטעים חשובים יותר מעצם הראיון עצמו.
שימו לב לחלקים מההקדמה:
“אין הרבה אנשים – גם לא במערכת הפוליטית למודת הבגידות והאכזבות – שהיו יושבים בקרון רכבת ההרים שבו ישב יצחק פינדרוס בשנים האחרונות והיו יוצאים ממנו מחויכים לעולם הרחב.
“את המסלול המסחרר שבו נסע הוא שומר היטב בלבו, אולי יבוא יום והוא יפתח את הקלפים”, מה שאומר, שאת הנקודות עליהן רמז הכותב לא נבין בבירור, שכן פינדרוס שומר על שתיקה.
אבל תודו שמשפט כמו: “היום הוא נאלץ להגיע בנעליים גבוהות מאד שבקושי-בקושי מצליחות להגן עליו מהנחשים והעקרבים שמקיפים את הבור שהתרוקן מתפקידים ותופינים” – מעורר סקרנות.
מיהם האויבים? זה לא גפני, שכן, בהמשך נכתב ש”היחיד שפעל להציל את כבודו הרמוס היה ח”כ משה גפני, שמלבד העובדה שצבר שעות טלפוניות ארוכות עם בני משפחת פינדרוס ועשה הכל כדי לרומם את מצב רוחם השפוף, התעקש שפינדרוס יקבל את הסגנות במחצית השנייה של הקדנציה ובנוסף עמד על כך שיקבל גם את תואר המ”מ היוקרתי”.
אז מיהם אויביו? למתמצאים במפה הפוליטית הפנים-דגלאית, לא קשה לנחש מיהם. הוא, פינדרוס, לא ידבר על כך מילה וחצי מילה.
“הסכינים הארוכות נשלפו רגע אחרי שהתפרסמו תוצאות הבחירות. הוא נושל מניהול המו”מ הקואליציוני וכשהגיעה עת חלוקת השלל התבשר שכל תאריו נלקחו ממנו”. על ידי מי? פינדרוס שוב שותק.
שותק, אך בחר באופציה של שתיקה. “בפני פינדרוס עמדו שתי אפשרויות: להפוך לאופוזיציה מרירה של המערכת, לבכות על מר גורלו מעל דפי העיתונות, לנסות לחבל בהישגיהם של חבריו לסיעה, ובעיקר להוכיח שהוא לא מקבל מרות מאיש ואיש לא יכניע אותו, או לקבל את גזר הדין של התנועה. לכופף את הראש ולהמציא את עצמו מחדש”.
וזה מה שעשה.
ובתחרות בין שתי הכתבות הדומות, זוכה בהחלט משפחה.
תגובות
אין תגובות