למה אני מקנא בתח”צ של מודיעין עילית
1.
אם היה נדמה שמפלס השנאה בין חילוניים לחרדים ירד, הרי שהחודש האחרון, על שלל אירועיו, הוכיח אחרת.
מה שהכי כואב לי כחוזר בתשובה, הוא שאני מכיר את שני העולמות לעומק.
אני זוכר את עצמי לומד בבית ספר חילוני ושומע שמועה לא מעט שכיחה: “חרדים מכחישים את השואה”. על כך אבקש לומר: כל אלו טענות חסרות כל בסיס. האם נראה לכם שאני מכחיש או מזלזל בנופלים? או שאני, בתור חרדי, קשור לכל הטענות חסרות השחר האלו?
בכל פעם שנושא השואה עולה, או שאני כותב עליו, דמעות זולגות מעיניי. משני צדדי אני צאצא לניצולי שואה שאיבדו את משפחותיהם ואת רכושם.
אז חישבו שוב. כי אנחנו זוכרים את הנופלים מסביב ללוח השנה.
2.
מחקו את הסטיגמה הזאת. אני ורוב מוחלט של החרדים, מלבד קבוצה של כמה עשרות בודדות, עמדנו בצפירה כדעת רבותינו, על מנת לקדש שם שמיים, ואמרנו פרקי תהילים לזכר הנספים. כך גם ביום הזיכרון.
ביום הזיכרון עשינו גם את פרוייקט “תהילים לכל חלל” להנצחה ולעילוי נשמת הנופלים, כך גם ביום השואה, וכך גם ביום הזיכרון, המשכנו להנציח ולכבד, ואמרנו ‘יזכור’.
בכל שבת אומרים בבתי הכנסת תפילת: “אל מלא רחמים” לזכר הקורבנות, וגם לימודי משניות. הגיע הזמן לבנות כאן שיח תרבותי חדש וא-סטיגמתי.
והפנייה הזו אגב, מיועדת לחילונים וחרדים כאחד.
3.
חוץ מיום השואה מגיעות גם הכתבות של פוסט ימי בין הזמנים. שוב ושוב מואשמים החרדים כמטנפים וכבהמות.
אז ירדתי לשטח לראות.
כיום אני תושב העיר מודיעין, עיר חילונית, נקייה, מצוחצחת ומטופחת. יצאתי לפארק גדול ובליבו אגם שמידי שנה בימי ‘בין הזמנים’ מתמלא במאות מטיילים חרדים בכל יום.
אני מניח שכולנו זוכרים את השנה שסגרו את הפארק הזה לחרדים, עד שהחוק התערב. הפארק היה נקי ומצוחצח כרגיל, ממש לא ראיתי לכלוך יוצא דופן, ובטח שלא חיתולים באגם, אלא ברווזים במגוון צבעים.
על הטענה שתושבים חילונים מדירים את רגליהם בגלל המבקרים החרדים, אסכם במשפט אחד: נכון שחרדים עושים ‘שחור’ בעיניים, אך כמי שגר מול רצועת פארקים בשטח 50 דונם 365 ימים בשנה, אני אומר בפה מלא שהיא עומדת ריקה ושוממת, ותושבי העיר יושבים במזגן או במשרדי ההיטק.
כזאת היא מודיעין. זו הסיבה שהחרדים הם המבקרים הכמעט בלעדיים של פארקים במודיעין.
4.
ואם כבר הזכרתי את מודיעין: לא ראיתי תחבורה כל כך קטסטרופלית, מסורבלת, בעלת איחורים אין סופיים כמו מודיעין. אתה יוצא מהבית ומתפלל שהאוטובוס יגיע וממש צריך סייעתא דשמיא. ומה יגיד משרד התחבורה? אין נוסעים באוטובוסים, לכן אין הרבה נסיעות.
ומה יגידו התושבים? אנחנו העיר הממונעת בישראל כי אי אפשר לסמוך על התחבורה בה.
ולפני שישראל כץ יוציא מילה מפיו, אומר כך: לשכונות שלמות במודיעין אין אוטובוס לירושלים, אלא רק פעמיים ביום, ואני אומר בעדינות שלא תמיד זה יוצא על הפועל. הנהגים לא רוצים להטריח את עצמם, והתושבים למדו להיות שק חבטות. אני לא בונה על שום אוטובוס במודיעין שיגיע בזמן, אם בכלל.
תושבי מודיעין עילית השכנה, אני מקנא בתחבורה המעולה שלכם.
5.
אבל זו לא רק הבעיה של מודיעין, הגם שהיא עיר שמתוכננת לפרטי פרטים. זו הבעיה של כלל התחבורה הציבורית בארץ.
מציבים שלטים גדולים על מנת שתהיה תחושה של עשייה, עושים ‘וי’ על הפרויקט אחרי שכולם כבר הוציאו שערות שיבה, וממשיכים לפרויקט הבא באפס חשיבה ותכנון.
אז נכון, השר הוציא כמה שיותר פרויקטים וגזר כמה שיותר סרטים בקדנציה, אבל על התכלית של הפרויקט, ועל כך שהוא ישרת את הנוסעים – אף אחד לא חושב.
כיצד זה ישרת את העיתונאי מידיעות, על זה חשבו מעולה במשרדים הממשלתיים.
6.
לא מעט תיכוניסטים, וכאלו שבדרך להוציא רישיון, ביניהם לא מעט בני גילי, פנו אליי על מנת לעורר את הנושא של שביתת בוחני הנהיגה.
ומה עלי לומר לכל אלו שמפסידים זמן וכסף?
שוב פעם מישהו שם במשרד התחבורה טעה בגלל הוויז והוא מחשב מסלול מחדש ואין אות GPS.
הפעם ישראל כץ כבר מרוב לחץ התעורר לנוכח הצעקות. מסתבר, שבמדינתנו רק לחץ עוזר.
ואם כבר לחץ, שלא יתפלאו מהגורם החדש לתמותה: “סטרס”.
-
רק ליוצאי צבא לא פראזיטיים