כשאנשי ‘הפלס’ יורים חץ ואז מסמנים מטרה

זוכרים את  ‘פרשת עמנואל’?  זוכרים כמה הסברים ומאמרים התפרסמו כדי שנבין מדוע אין לתת לאותן משפחות דריסת רגל בבית הספר הציבורי?

איש לא הקשיב אז לטענות בדבר חיוב הקירוב והדאגה לכל יהודי. אף שלא חטא.

אחרי שנזכרתם, עצמו עיניים לרגע, היכנסו למראות והקולות מאותם ימים ודמיינו את ההתרחשות הבאה: בעיצומו של הדיון הציבורי בפרשה מתברר, כי אחת מאותן משפחות ערכה טיול משפחתי לאילת, במסגרתו אחד מבני המשפחה עם כמה מחבריו נסעו במונית למחוז מפוקפק ורבו עם נהג המונית על חמשה שקלים…

את ההמשך קל לתאר. המדירים הרי היו לוקחים את הפרשה הזו ודורשים אותה לגנאי מכל זווית אפשרית; מעלים על נס את תיאורו של נהג המונית והודעת המשטרה, לפרטי פרטים ומסבירים בהתחסדות שמשפחה כזו, עדיף כבר שילכו לצבא מאשר יסתובבו בינינו…

בין עמנואל לאילת

ועכשיו אפשר לפתוח את העיניים.

הנה היה הדבר, אלא בהבדל של פרט אחד, והוא של’פלג הירושלמי’, מראשי תומכי ההדרה בעמנואל, היה נח מסיבותיהם לנכס את הבחור מאילת לצרכיהם, למצוא תירוץ לצאת להפגנות ומחאות, כשהם משתמשים בטענות שנשמעו כנגדם בפרשת עמנואל: נגד ההדרה ובעד החובה לדאוג לכל יהודי, גם אם הוא ומשפחתו אינם מגיעים אף לא לעשרה אחוזים ממעלתך.

הם, שפיהם מלא בליצנות על כל מפעלי הקירוב, שמסבירים את הסכנות שבחשיפה לאחרים, כעת אוחזים בכל עוז במצוות “לבל יידח ממנו נידח”.

אין אף מכנה משותף בין העיר עמנואל לעיר אילת. לא רק שקילומטרים רבים מפרידים בין השתיים, ומהותם הפכית, גם ההיגיון השולט בכל עיר הוא אחר, שונה לחלוטין.

בעמנואל המצווה היתה להלבין פנים, להשפיל ולהעליב, כדרכם תמיד עד היום.

אך  היום המצווה היא להבין ולקרב את הבחור התועה.

משום מה המצווה הזו אינה כוללת את מי שהחמיץ את ההיגיון הישר שלהם. את אלה, מסתבר, כולל גדולי התורה, מצווה לבזות ולזלזל בכבודם. הם השופטים את השופטים.

גם אחר שנדחקו לשולי השוליים, מבודדים מתמיד, הם מתעקשים לקבוע שהם המיינסטרים, הציר שהכל סובב סביב הגיונו.

הכל לפי הצרכים

בפרשת אילת נחשפו פניו של הפלג הירושלמי, שמיום היווסדו משתמש מידי תקופה בהגיון אחר, מעגל את העיגול סביב החץ.

פעמים גדול הדור נקבע על פי רוב, ופעמים שהרוב לא יקבע ליחיד מי גדול הדור. פעמים אחרי רבים להטות ופעמים נהרא נהרא ופשטיה. פעמים לפי “רוב מניין ובניין” ופעמים רק “איש מפי איש”. פעם עדיף בניין נערים ופעם סתירת זקנים.

בכל עניין, עקרוני או פרסונלי, על פי הצרכים והנסיבות משתנים הטיעונים והכיוונים, כולל בעניינים אישיים ופרקטיים. מי שבצידם, קדוש יאמר לו, וברגע שעזב אותם הרי בידוע שהוא  חוטא ומחטיא משכבר הימים. נרדפים הופכים לרודפים, צדיקים לפושעים, מצוות לעבירות, חיובים לאיסורים. להם בלעדיות ההחלטה:. מי הם גדולי ישראל שאומרים על שמאל שהוא ימין – דברם קדוש; ומי גדולי ישראל שאף שאומרים על ימין שהוא ימין, יש ללגלג עליהם.

כל  מעשה יכול להיות גם פסול וגם כשר וישר.

מה אם כן, אסור ומה מותר? מה לדרוש לשבח ומה לגנאי?  הכל תלוי ובנוי לפי פלס הפוליטיקה.