נתחיל מההתחלה. ביום ראשון בערב, נאם שר הבטחון בפני קצינים בכירים ואמר דברים, אשר לטעמו, היו מאוד שגרתיים, אפילו מובנים מאליהם: ״אמרו אשר את על לבכם, גם אם אינכם מן הזרם המרכזי״. וגם: ״היו אמיצים לא רק בשדה הקרוב אלא גם סביב שולחן הדיונים״.
עוד באותו הערב היה ברור שמדובר בנאום תשובה לקמפיין המתנהל על ראשו של שר הביטחון בחודשים האחרונים.
ובכל זאת, מבחינת יעלון, לא נאמר שום דבר מסעיר או חריג. ההודעה על הזמנה לפגישה אישית עם נתניהו, למחרת בבוקר נתפסה בעיניו כשגרה.
מי שניסה לברר אם מדובר בשיחת פיטורין – קיבל תשובה שלילית. זה בכלל לא הכיוון, נאמר.
•
השבועות האחרונים הותירו תחושה חמוצה. שר הביטחון הובל אל המזבח. לא שה תמים, אלא שור גדול, עם קרניים.
מי היה מאמין שכעבור חמישה ימים בלבד, המחליף של שר הביטחון יהיה יהודה גליק, מי שמקיים במשך שנים את תרגולות הקרבת קרבן הפסח, עם שחיטת הבקר, הגעגועים להר הבית וכל המשתמע מכך.
הלך השור עם הקרניים ונכנסו עזים שעירות ורועשות. פעיית עזים בדרך להר הבית תהיה חלק מלא משלטון הליכוד בכנסת ה-20 והממשלה ה-34.
ראש הממשלה הקריב את השר ההגון, הבטוח, המנומס, והמנוסה מכל שריו. והכל עבור מה? עבור הגדלת הקואליציה שלו מ-61 ל-65 וחצי, כי מי באמת יכול לספר את חלק מחברי הכנסת שלו, המתנהגים מדי יום כבהמות מרעה.
יעלון נפרד בנאום רהוט וחשוב מן התפקיד. בלי להתחנף לציבור ובטח לא לעמיתיו לסיעה, בלי לייפות את המציאות, הוא פשוט הבין את הקמפיין נגדו בחודשים האחרונים, וקם והלך.
החיבוק החם שקיבל ליברמן, שר הביטחון המיועד, מאנשים בצמרת הפוליטית, כמו משה כחלון או איילת שקד – נראו בעיני מוזרים.
כה מהר הם מוכנים להשליך שר בכיר בממשלה עבור עוד כמה כיסאות עלובים ושבורים? הם השליכו את הפגר של יעלון הצידה לצידי הכביש, כאילו באמת היה מדובר רק בבהמת-מסע ולא באדם בשר דם, היושב איתם באותה הממשלה ואמור להוביל בידיים עדינות את המצב הביטחוני הכי רגיש בעולם.
כחלון יזכר כמי שהתלהב מן ההזדמנות. זורקים שר ביטחון, מכניסים פיל במקומו. האח, הידד, העיקר שיעבור התקציב הדו-שנתי. זוהי ראייה צרת-אופקים בנוגע לעתיד של המדינה. בטח לא מנהיגות.
מילא נתניהו, לאף אחד בציבור כבר אין ציפיות ממנו. אבל האם כחלון לא קיווה להיות גורם משפיע על המדינה?
והרי זה ברור, כפי שהודח ונשלח לאופוזיציה יאיר לפיד, ככה יחכו גם לכחלון בפינה.
•
נתניהו מפטר ומעיף, מדיח ומחליף – הכל לפי גחמות הרגע, בלי מחשבה תחילה. זו הממשלה שכחלון חש גאה לשבת בה? מי שעד לפני יומיים סיפר לכולם כמה הוא רצה את מפלגת העבודה המתונה בממשלה, קפץ על ההזדמנות לשלב את ליברמן בלי להניד עפעף.
העליבות בתפארתה.
כך גם לגבי שקד ובנט, היריבים המושבעים.
במקרה שלהם, ניתן להעניק להם הנחה קלה, על כך שמדיניותם הגלויה היתה הרבה יותר ימנית מיעלון. האחרון אף לוטש עיניים לתפקיד שר הביטחון.
ובכל זאת: האם אינם מבינים שחוץ מן הימין הלוהט, המשיחי הקיצוני, חיים במדינת ישראל עוד כמה אנשים שזקוקים ליד יציבה, המשכיות ומחשבה נבונה?
הפרשן חנן קריסטל אמר ברשת ב׳, שהיום היה סוף דרכה של ממשלת נתניהו הרביעית והתחילה הממשלה של נתניהו-ליברמן החדשה.
תחושת הבטן (ואני רוצה להיות זהירה ולא לעסוק בנבואות יותר מדי) היא שיום שישי ה-20 במאי, היה סוף דרכה של הממשלה ה-34. נקודה.