מה עם תפילה אמיתית על חום קיצוני?

1.

תמה עונת הטקסים, ושאלה אחת מהדהדת בראשי: למה צריך כל כך הרבה קרדיטים, למען השם? למה כל דובר מרגיש צורך לעדכן אותנו תחילה בכל מי שנמצא באולם (ורעייתו)? הרעה החולה הזאת, של “ברשות” בתחילת נאום, מאריכה בדקה או שתיים את המאורע, וכשמדובר בטקס שיש בו כמה נואמים – רוב הזמן מתבזבז על כך שכל אחד מהם מזכיר את כל קודמיו.

בחידון התנ”ך, כך נדמה לי, הוקדשה השעה הראשונה כולה לקרדיטים הדדיים כאלה.

זה מדהים. ישראל היא לא ממש ממלכת הנימוסים וההליכות בשאר הזמן, אבל בדקות הראשונות של כל נאום – אין מי שישווה לנו. כשמישהו נשוא פנים עולה לדבר, כולם יודעים איך זה יתחיל, ואיך זה לא ייגמר: “ברשות כבוד נשיא המדינה ורעייתו, ברשות כבוד נשיאת בית המשפט העליון ובן זוגה… ברשות כבוד… ברשות כבוד…”.

וכל זה קורה, כאמור, אחרי שהדובר הקודם פירט אף הוא, בזה אחר זה, את שמות כבוד המכובדים שמכבדים בנוכחותם את המעמד. אותם שמות בדיוק, שהדובר שלפניו מנה, וגם זה שלפני-פניו. וגם זה שעוד יבוא אחריו.

לעתים נדמה לי שזה איזו בדיקה לסבלנות של הקהל. מפתיע שאף אחד לא צועק לנואם: “יאללה, בחייאת, תתחיל כבר. ברשות, כמובן”.

2.

ועוד הערה על ימי השואה והזיכרון והעצמאות, ועל הרצל ביטון, נהג האוטובוס שבדבריו הקצרים בטקס הדלקת המשואות ריגש מדינה שלמה. לא ישבתי בקהל בטקס, אבל הייתי בחלק מהחזרות, מתוקף תפקידי כנהגה האישי של המנחה.

ושם, בשעות שבהן המדליקים התאמנו שוב ושוב על הטקסטים שלהם, תפס את אוזניי קטע אחר לגמרי.

פייני סוקניק, אישה חרדית שהקימה את עמותת ‘באשר תלכי’ לסיוע לגרושות דתיות, עלתה להדליק משואה (כלומר, בכאילו. עדיין בכאילו). היא התחילה כרגיל ב”אני, פייני סוקניק” ואז אמרה שהיא מדליקה “לכבוד אחיותיי הנשים”, “לכבוד הקהילה” ובסוף – “לכבוד מלך שהשלום שלו, המנהג עולמו בחסד ובריותיו ברחמים”.

איזה יופי, חשבתי לעצמי. איזו דרך מקסימה להזכיר את בורא עולם ולהודות לו.

אבל מתברר שרק אני התרגשתי מ”מלך השלום שלו”. לא שמעתי על מישהו שהעביר ושיתף ושלח את הקטע של סוקניק.

בזמן אמת, הרצל ביטון הדליק לכבוד “עם ישראל שאין כמוהו בעולם” ושאג תודה “להשם יתברך, שהחייני וקיימני והגיעני לזמן הזה!” – וכבש את הבמה. ורק למחרת הטקס קלטתי ששניהם התכוונו בעצם לאותו אחד, שלפעמים מודים לו בקול דממה דקה, ולפעמים בקול רעש גדול אדיר וחזק.

3.

תגידו, מה עם תפילה על החום? אני רציני. אני לא מתכוון לעובדה שכל אחד נכנס השבוע לרכב ואמר “אלוקים, איזה חום!”

אני מדבר על תפילה אמיתית על מזג האוויר הקיצוני, על השרב הלוהט, על התחממות כדור הארץ. למה כשאין גשמים ויש בצורת מכריזים על תעניות ועל תפילות מיוחדות, וכשנמדדת בארץ ישראל טמפרטורה של 46 מעלות זו לא סיבה לארגן עצרת תפילה וזעקה (באולם ממוזג היטב, אל דאגה) למלך מלכי המלכים, המנהג עולמו בחסד ובריותיו ברחמים?

מי שענה לחנניה מישאל ועזריה בכבשן האש הוא יעננו.

4.

אלה ימים סוערים לכתבים הפוליטיים. מה ביבי אמר לבוגי? מה בוז’י אמר לביבי? מה איווט אמר על שניהם? וכמובן, כדי להישמע מבין, כל פרשן צריך להגיד על כל מהלך כזה “זה ספין”.

אני לא מבין בפוליטיקה, אבל עד השבוע לא ידעתי כמה אני לא מבין.

שימו לב לדיווח הפוליטי הבא ששמעתי במה אוזניי: “גורם בליכוד מעריך: המשבר מול בוגי נועד לשדר להרצוג שנתניהו רציני בנוגע להכנסת ישראל ביתנו תמורת תיק הביטחון, ולגרום לו להיכנס במחיר נמוך”.

הבנתם? גורם בליכוד (הוא בעד ביבי? הוא נגד?) מעריך שהמשבר מול בוגי בכלל לא אמיתי, וכל מטרתו לגרום לבוז’י לחשוב שליברמן יקבל את תיק הביטחון, אבל גם זה לא אמיתי, המטרה היא שבוז’י יחשוב ככה – ואז ייכנס לממשלה מהר ובזול. ואל תשאלו מה גורם בכיר בעבודה הגיב שעה אחר כך על כל הפלפול הזה.

מסוג הדיווחים הלמדניים, שצריך להקפיד לברך ברכות התורה לפני שמקשיבים להם.

5.

לפני כמה שבועות כתבתי כאן בהתלהבות על ‘שירה גאולה’, ספרה החדש של נועה ירון-דיין.

קוראת שהיא גם אשת חינוך שלחה לי בתגובה את המכתב הבא: “לאור המלצתך, שמחתי לקנות את הספר החדש ולצלול לתוכו, ומה רבה הייתה האכזבה לגלות את המרחק בינו לבין ‘מקימי’, ספרה הראשון של נועה. אם שם הכול היה מלא באהבה ובשמחה, הרי שכאן חשוך ושחור וקודר.

אמנם גם בספר החדש ניכרים הכישרון הגדול והאמונה הגדולה של הכותבת, אבל למה למען השם לקחת אותנו למסלול כזה? כן, אז בסוף הגיבורה מפלסת את דרכה איכשהו החוצה מתוך הביוב שבו היא חיה, אבל זה קורה רק בעזרת חבורת טיפוסי-שוליים ואולי אף מסוכנים בניידת הנ-נחים שאיתם היא נוסעת לבדה ברחבי הארץ.

מה בדיוק המסר של כל העלילה הזאת? שכל אנשי החינוך הפורמלי לא שווים כלום? שכל האימהות והאבות היקרים והמשקיעים טורחים לשווא? שכל המערכת, השיטה, הממסד, כולם כולם אטומים ולא מבינים, ורק החבורה המשונה הזאת היא המזור לכל הצרות?

אני מכירה בני נוער בסיכון. את חלקם ליוויתי בנקודות המשבר הקשות ביותר, וברוך השם, חלקם כבר עברו את תקופת המרד ויצאו מזה והקימו בתים נפלאים. אני לא טוענת שהחברה הדתית (או בספר – החרדית) מושלמת. כולנו מנסים. אלא שהספר משום מה מוצא את השלמות דווקא במחוזות שהם בעיניי בעייתיים.

כאילו אין שום שאיפה לאמת גם אצל מי שקם בבוקר, הולך לעבודה ויודע איפה הוא הולך לישון הלילה, בניגוד לגיבורי הספר. הספר מרתק וסוחף, אבל הוא העליב אותי ברמה האישית, כאמא וכמחנכת. אני מוכנה לשמוע ביקורת, אבל זו לא ביקורת, זה כתב אישום גורף”.

למה אני מביא כאן את הדברים האלה?

כי עצם הפולמוס חשוב בעיניי. כי אני חושב שחשוב לעסוק בזה, כמה שיותר. מה החוויה הדתית שאנחנו נותנים לצעירים (ובעצם, עזבו את הנוער, מה החוויה שאנחנו נותנים לעצמנו). כמה חשוב לדבר לא רק על “מגזר” אלא על הנשמה. לא על “סרוגים” ו”חרדים” אלא על האמונה עצמה.

ואת זה נועה ירון-דיין – והאמת שגם זאת שכתבה את המכתב – עושות לא רע בכלל.

 • הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’