הבשורות הטובות: ממשלת 61 הנוחה־לסחיטה מאחורינו. מי שעקב מקרוב אחרי קבלת ההחלטות בממשלה שבה כל חזן מלך, נושם לרווחה. זה נגמר. יש עוד אצבעות.
הבשורות הרעות: שר ביטחון מנוסה הודח בן לילה לטובת מי שעומד בראש מפלגה בת שישה מנדטים בלבד. נדמה שאפילו אחראי משמרת ב”ארומה” לא היה מפוטר ככה.
הבשורות לנתניהו: ממשלת אחדות עם הרצוג כשר חוץ הייתה מוסיפה לישראל מבחינה בינלאומית, אבל גם מבחינה לאומית פנימית. למרות הלגלוג הרב כלפיו, הרצוג הביא הישג אדיר: 24 מנדטים של שמאל ציוני. 786,313 ישראלים הצביעו לו. לנתניהו יש רק 200 אלף קולות יותר. אז מאיפה הזלזול העצום הזה בסביבת ראש הממשלה במפלגת המחנה הציוני, כאילו יש לה אפס מנדטים? למה למחוק ולבטל גם את הרצוג וגם את יעלון ביממה אחת?
הבשורות המרגיעות: אם זו הייתה הממשלה שקמה מיד אחרי הבחירות איש לא היה נדהם. זה הרכב טריוויאלי וצפוי. מפתיעים רק התזמון, העליות, הירידות, הזגזוגים וכל האקשן.
הבשורות האמיתיות: איך אפשר לפרשן את כניסת ליברמן למשרד הביטחון, אם אי־אפשר לדעת איזה ליברמן יכהן שם? הפרגמטי או הקיצוני, הנבון או השולף? השבוע ראינו כמה חסרות ערך הן פרשנויות פוליטיות בכלל, אבל זה נכון בפרט כשמדובר באחת הדמויות האניגמטיות בכנסת. כך שהבשורות האמיתיות בסופו של השבוע הסוער הזה הן שאין לנו מושג.
בדרך לפגישה, הדיווחים ברדיו דיברו על המלחמות בין ביבי לבוז’י ליעלון, אבל בן שיחי רצה לדבר על המלחמה הגדולה, בין הדתות.
הרב יונתן זקס הוא פרופסור, הרב הראשי של בריטניה לשעבר, מעוטר באות אבירות מלכותי, ונחשב לאחד הנואמים היהודים המבוקשים בעולם. עכשיו יש לו משימה אחת – לנתק בין הדת לבין האלימות.
“כתבתי את הספר החדש שלי, ‘לא בשם האל’, ארבע פעמים”, הוא מספר. “הטיוטה הראשונה נכתבה אחרי פיגועי ה-11 בספטמבר. הנחתי אותה בצד, ומדי פעם חזרתי לטקסט. בתקופה האחרונה ראיתי את דאעש ואמרתי שאני חייב להוציא שוב את הספר, ולקרוא ליהודים, מוסלמים ונוצרים לאהוב זה את זה. אני יודע שזו אמירה פשוטה שלא צריך ספר עבורה, אבל כנראה שזה לא כל כך פשוט.
“האלימות הדתית משתוללת, בעיקר בשם האיסלאם, ואני רוצה להוכיח שכולנו בני אברהם ושאנחנו בוגדים במורשת שלו. לכן בחרתי בשם ‘לא בשם האל’. כשאנחנו רוצחים בשמו, אלוקים בוכה. יש הרבה ספרים על אנטישמיות שיהודים כותבים עבור יהודים ומשכנעים אותם נגד אנטישמיות. זה לא מרפא כלום ולא משנה את מי שצריך להשתנות.
“חייבים לאתגר את הנרטיב ששולט שם בחוץ. את יודעת מה הנרטיב ששולט בקמפוסים ברחבי העולם? זה לא שישראל אחראית לסבל הפלסטיני, היא אחראית גם לכל הסבל בעולם. המוסד עשה את ה־ 11/9 , המוסד עשה את דאעש, גם צונאמי שמשתולל הוא אשמת ישראל. יש מאמינים כאלה וצריך להתגונן”.
אנחנו יושבים בלובי המפואר של מלון “וולדורף אסטוריה” בירושלים. מסביב מלצרים, מזרקות וחפצי אמנות.
“מכאן אפשר לנצח את הטרור?” אני שואלת, “זה נראה שאצל מי שמזיע כעת במדבר סהרה או מסתתר באיזו מערה יש יותר להט דתי. הוא קנאי ואתה סבלן, אז מי ינצח?”
הרב זקס מתרגז: “גם אני קנאי. גם אלוקים קנאי. הוא קנאי לשלום. היהודים, ומאז ומתמיד, קנאים. קנאים לחיים, קנאים לאהבה. דווקא מי שיודע מה זה ‘גם כי אלך בגיא צלמוות’ – שומר על קדושת החיים. היהודים היו ה’אחר’ ולכן הם יודעים מה זה להיות רגיש לאחר. זו הקנאות שלנו. הרעיון שקנאות היא אלימות הוא רעיון פגני. זה אסור”.
היעד הבא שלו הוא לא עוד ספרים, אלא הרשתות החברתיות. “משה רבנו התפלל 40 יום ו־ 40 לילה אבל כשהיה צריך לקצר הוא התפלל בחמש מילים בלבד ואמר: ‘אל נא רפא נא לה’. זה נכנס בציוץ אחד בטוויטר. כלומר, זה שמשהו קצר זה לא אומר אוטומטית שהוא שטחי. התורה חייבת להיות שם בחוץ, נגישה וקליטה.
“אני לא הולך לשיר ‘גנגם סטייל’ ולא להיות ג’סטין ביבר, אבל חייבים להשתמש בכלים החדשים האלה למטרות טובות. רק תחשבי שהיה לנו סטיבן ספילברג שעוסק בשבת ובבית המדרש. צריך לעשות את זה. המודלים היהודיים הנוכחיים לא מספיק טובים. וודי אלן הוא לא החלום של כל הורה יהודי. יש עולם שלם של קידוש השם שצריך לעשות שם בחוץ. יש רעב לתכנים רציניים”.
הוא לא נולד דתי. בעצם, הוא חזר בתשובה. זקס היה סטודנט יהודי־בריטי, שומר מסורת, כשנכנס לפגישה ראשונה עם הרבי מלובביץ’, פגישה ששינתה את מסלול חייו. העוזר שלו מראה לי בסלולרי מכתבים נלהבים מקוראים מוסלמים וגם מדיוויד קמרון, הנסיך צ’רלס ועוד, והרב זקס אומר: “הדת היא לא בעיה, היא פתרון. היא התרופה לסכסוכים בעולם. היהודים וישראל צריכים להיות ברכה לכל העולם, להיות השראה. איך למען השם אפשר לראות אותנו כ’בחור הרע’ בכל הסרט הזה?”
ואז הרב הבריטי מוריד את משקפיו, ומחייך: “לאחרונה אני מרגיש שישראל בין האומות היא כמו לסטר סיטי בפרמייר ליג. קטנים, אבל אלופים”.
כסף הוא רק אחת הדרכים לתת צדקה. פרשת השבוע, פרשת “בהר”, עוסקת בצורך לעזור לעני. מי שמתמודד עם משבר כלכלי זקוק לעזרה של כל הקהילה סביבו, ויש הלכות מפורטות שקובעות כמה צדקה צריך לתת ואיך. לאורך הדורות, היו פרשנים שחששו שנבין שהדבר היחיד שהעני זקוק לו הוא כסף, והדגישו שזה לא רק זה.
“כל נותן פרוטה לעני – מתברך בשש ברכות, והמפייסו בדברים – מתברך באחת עשרה ברכות”, נכתב בגמרא. כלומר, מי שמנחם את העני ומפייס אותו בדיבורים, זוכה ליותר ברכה מאשר מי שנותן לו רק כסף. גם אם אין לנו ממון רב לתרום ממנו, דברים נעימים ומרגיעים נחשבים גם הם לצדקה. חיזוק נפשי חשוב לא פחות מעזרה כלכלית, כי הוא נותן לאדם תקווה ואמונה שיעזרו לו להתמודד עם המשבר. יש פה גם ראייה פסיכולוגית: העני הרי נזקק לבקש נדבות, הוא מרוסק מכך שאיבד את מעמדו, והיחס הלבבי מחזיר לו את כבודו ואת צלם האנוש שבו.
הרב לייב מינצברג נחשב לאחד מהוגי הדעות המרתקים בציבור החרדי היום. בשיחה שלו על נושא הצדקה אמר לאחרונה לתלמידיו שכל אחד מהם עשיר גדול, וגם גביר גדול: “בכל מקום יש לאדם אפשרות להעניק לאחר מהונו הבלתי נדלה של יחס נעים ודיבורים טובים. אנחנו יכולים לתת בשפע, לכל נצרך ונזקק.
“כל אחד מאיתנו יושב על אוצר עצום של הענקת חביבות ותשומת לב, לא רק כלפי עניים ורחוקים אלא גם כלפי בני ביתו, שמשתוקקים לשמוע מילה טובה. יש אנשים שאם רק נותנים להם אוזן קשבת, אפשר להוציא אותם מיגון עמוק ולעודד אותם”.
הסטטוס היהודי:
“כל הנותן צדקה לעני בסבר פנים רעות, ופניו כבושות בקרקע, אפילו נתן לו אלף זוהבים, איבד זכותו או הפסידה. אלא נותן לו בסבר פנים יפות ובשמחה, ומתאונן עימו על צרתו, ומדבר לו דברי 26 תחנונים ונחמות” (הרמב”ם)
• הטור מתפרסם בידיעות אחרונות