במרכז העיתונות של סופהשבוע במגזר החרדי עמדו השבוע שני פיצוצים. האחד – פיגוע של ממש; השני – עוד פיצוץ ביחסי חילונים חרדים במדינת ישראל.
נתחיל בראשון – הפיגוע במוזיאון היהודי בבריסל, בו נרצחו בני הזוג עמנואל ומירה ריוה הי”ד.
ביומון ‘יתד נאמן’ הצליחו לקשר את הפיגוע אפילו לחג השבועות המתקרב והולך. “שממנו ירדה שנאה”, הייתה כותרת השער. “עשרה ימים לפני חג מתן תורה קיבלנו שוב תזכורת לשנאה שירדה מהר סיני”, הופיע ההסבר למי שלא היה די מתוחכם כדי להבין.
וגם, קישור לבחירות באיחוד האירופי היה שם: “הרוצח הנתעב לא המתין עד לבחירות לפרלמנט האירופי שבו הכריזה אירופה: ‘אני אנטישמית'”. או: “שש יריות, והכרזה אחת”.
ביומון ‘המבשר’ הייתה הכותרת מעט פאתטית. “תעלומת בריסל”. כאילו זו הפואנטה בסיפור – מי עומד מאחורי המתנקש.
“מוזיאון המוות”, הייתה הכותרת בשבועון ‘בקהילה’.
כללית, בעוד היומונים הבליטו את הפיגוע ודשו בו בהרחבה, מנסים לזעזע, בשבועונים די דחקו אותו לשוליים. אמנם בשער קונטרס החדשות של בקהילה היה טיזר קטן בעמוד השער עם “יריות בשטעטל”, אבל ב’משפחה’ גם על זה ויתרו. מצד שני, משפחה היה כנראה היחיד ששיגר כתב אל השטח עצמו (דוד דמן, במגזין).
זעם השבועונים הופנה השבוע לעברו של השופט אליקים רובינשטיין.
בעוד היומונים הסתפקו באזכור בטורים, בשבועונים הבליטו את הסיפור בשער. בקהילה עשה זאת בצורה מעט שבלונית – “קוצרים את הבטחת ההכנסה” – בתמונה נשקפה תמונתו של חרדי מזוקן, חבוש כובע קש רחב שוליים, אוחז בידו מגל, וקוצר שדה שיבולים.
מעושה מעט. אם אין לכם קישור בין הפרשה לבין חג השבועות, לא חייבים להדביק אותם זה לזה בדבק מגע…
במשפחה כמעט הצליחו לסחוט דמעות מעיני הקוראים. “נקמת ילד קטן”, זעקה הכותרת שחור על גבי אדום.
“זעקתם לא נשמעה, אך גורלם נחרץ”. או: “שום סנגור לא היה כאשר שבעה שופטים בבית המשפט העליון חרצו את גורלם של עשרות אלפי ילדים בישראל לחרפת רעב לעוני ולמחסור”.
ובפנים, בכתבת השער, לא חדלו מלהרטיט את הלבבות: “שבעה שופטים מול ילד קטן ורעב”. או: “המדינה נתנה, אליקים לקח”, בסגנון מודעות אבל.
דומה שהפעם גייס ‘משפחה’ את מיטב גיסותיו וכישרונותיו כדי לשרטט את הדרמה ולפרוט על הנימים. וטוב שכך. בקהילה לא הצליחו להרטיט איש, גם לא עם הכותרת “ועלה באשו ותעל צחנתו”.
שאפו למשפחה. ורוצו להביא את הממחטות.
ציני להחריד היה ‘קו עיתונות’.
באחד מהטורים ידע הכתב לספר כי חצי שעה לאחר פסיקת בג”צ כבר נחו במערכות העיתונים תגובותיהם של חברי הכנסת החרדיים. “דומני שאיש מהם לא החמיץ את זכות התגובה, החלטת השופטים הצליחה לסחוט את בלוטות הזעם: חוצפה, רשעות, אכזריות, מקהלת השנאה, אפליה, התעמרות”.
זה לא שיש לו ולנו בעיה עם אוסף הגינויים המרשים מבית מדרשם של ח”כינו, זה פשוט כי הכתב (וקשה שלא להסכים עמו) סבור, שכדי לשכנע את הצד השני צריך לשלוף טיעונים קצת יותר ענייניים.
או, במילים אחרות, צריך לדעת לעשות הסברה.
ואם אינך יודע, כדאי לשתוק ולהניח לאחרים, מתוחכמים יותר, לעשות את המלאכה.
ואיך אפשר, ערב הבחירות לנשיאות, בלי מילה בנושא?
אז זהו, שביתד נאמן בחרו לסקר בכתבת השער דווקא את הבחירות לנשיאות ב…מצרים, עם היבחרו ברוב מוחץ של הגנרל סיסי.
מקורי למדי, יש לציין.
רק בירכתי העיתון, ממש לקראת הסוף, הקדישו מקום גם לנשיא ‘שלנו’. “נתניהו לא יתעצב אם ריבלין בסוף לא ייבחר”, התפתלו בין המילים. האם התכוונו לרמוז על הוראה עתידית לתמוך ברובי? סביר להניח שלכותבי הטור אין מידע בנושא, ומדובר בהגיגים המייצגים את דעת הכותב בלבד.
באשר בטור אחר, די בסמוך, הופיע הכיתוב הבא, בשם סגן שר הביטחון, דני דנון: “כשלונו של ריבלין, יהיה כשלונו של הליכוד”. הליכוד, תמך בחוק הגיוס, כידוע לכולנו.
גם בהמבשר חתרו לאותו כיוון. “לאחר שפסו סיכוייו להציג מועמד משלו, ומחשש להצטייר במחנה הימין כמי שטרפד את ניצחון המועמד הביתי, התקשר ראש הממשלה לראובן ריבלין”, הציגו את תמונת המצב המלאה. האם התכוונו גם שם לרמוז משהו לגבי פטרונו הפוליטי של העיתון, ח”כ מאיר פרוש, ואופן הצבעתו הצפוי? מי יודע.
אבל יותר מכל היו מקוריים דבריו של העיתונאי קובי אריאלי, כפי שצוטטו ב’קו עיתונות’:
“שישה מועמדים רבים, מתכתשים, מתנגחים ונלחמים – במטרה לאחד את העם”.
כל מילה, פנינה.
אין שמחה ללא חצילים (כמעט) ואין גיליון יתד נאמן (כמעט) בלי מתקפה על ראש עיריית ירושלים, ניר ברקת. הפעם, תחת הכותרת “חרדים לגטו” הופיעה, לא פחות ולא יותר, השוואה בין… הרצל חוזה המדינה לבין ברקת.
הרצל “ביקש לכלוא את הרבנים בקסרטנים שלהם”, עיריית ירושלים, “שהיא כנראה מאד ציונית”, מתנכלת לתושבים החרדיים בשכונות המעורבות.
בין לבין הצליחו לעקוץ שם גם את ‘יש עתיד’.
בכתבה (פרסומית?) ל’ערכים’ השווה הכתב בין “מרוץ הלפיד” (לימוד תורה) לבין יאיר לפיד, תחת הכותרת “לפיד נגד לפיד”.
בכתבה נוספת, על בני נוער חילוניים ששבים לבתי המדרש, שוב חזר על עצמו הרעיון . “יש עתיד, בבית המדרש”.
אז ככה. את יאיר לפיד זה ממש לא מדגדג, אפילו לא מרגיז. ועבור קוראי יתד נאמן הייתי מציגה את חג מתן תורה באופן קצת יותר רוחני מאשר כקונטרה למפלגתו של לפיד.
אבל, לפחות ניסו להיות מקוריים. גם אם לא ממש הצליחו.
“אתה לא מצפה שאת עיתוני סוף השבוע הזה, בתקשורת החרדית, תפס ביקורו של האפיפיור”, אמרתי לרזי ברקאי.
“אז הייתה קצת ביקורת על כך שהוא ביקר ביד ושם ולא טרח לגנות באופן מפורש את השואה, שסך הכל הקהל ‘שלו’ הוא שביצע אותה, כמו את כל שאר הפוגרומים. אבל את עיקר הביקורת הפנו לעברו בעיתונות סוף השבוע הקודם, אז הזרקור הופנה לעברו. היה אז כעס וזעם. השבוע כעסו על נשיא המדינה שמעון פרס, שהודיע שישתתף בתפילה של האפיפיור בחברת אבו-מאזן… ולא שהביקורת מזיזה משהו לפרס, בטח לא כשהוא כבר עם רגל חצי בחוץ.
“אפרופו הדיווחים המגיעים מכיוון בלגיה תפס הנושא את המרכז – האמת, שני פיגועים היו במרכז – השני לא מוגדר כפיגוע, אך ציירו אותו ככזה”.
“אבל גם הנושא השני, פסק הדין של אליקים רובינשטיין, שלקח משפחות עניות, מעבר לזה שהאב עובד, ונטל מהם את הפרוטות האחרונות שלהם, כשהוא הורס גם את זה בפלפוליו”.
• השתמשו גם במילה פיגוע?
“לא, אבל היו שם כל המילים חוץ מהמילה הזו…”
• שמעת את הדיווח של יאיר שריקי הבוקר בגל”צ? – שאל ברקאי.
“שמעתי גם שמעתי”, השבתי לו, והוספתי כי איני מופתעת, תוכנה של הצוואה לא היה סוד עבורי, הגם שאיני יודעת לחזור עליה מילה במילה. “ידעתי שקיימת כזו צוואה”.
• זה פורסם אצלכם?
“ברור. הבוקר פורסם ב’חרדים10′”.
• אני לא מדבר עליכם, אני מדבר על העיתונים של ש”ס, וביתד נאמן…
“ב’יום ליום’ תרשה לי לנחש שידלגו על הנושא הזה, הם גם לא יומון, אלא שבועון ועד לסוף השבוע הנושא יישכח…גם ביתד נאמן אני לא מאמינה שיתייחסו לזה. היומונים כותבים מאוד בזהירות על נושאים כאלו, עם כפפות לבנות, רק כשצריך לתקוף אישים כמו ניר ברקת תמצא מתקפות. אבל כשמדובר במשפחתו של הרב עובדיה יוסף זצ”ל, יש הרי את הדעה שאומרת שאין לחטט בנבכי המשפחה.
“ברור שמטבע הדברים צוואה שכזו עושה המון בלגאן בתוך המשפחה וזה אוטומטית יוצא גם לתקשורת”.
בהמשך לדברי העיתונאית הערבית שעלתה לשידור לפניי, התעניין ברקאי בהתפלגות הצבעתם של המפלגות החרדיות, ש”ס ו’יהדות התורה’, לנשיאות.
“זה לא תפס את מרכז הכותרות, אבל העיתונות הציגה את המחלוקת: האם ההצבעה לרובי ריבלין היא נקמה בבנימין נתניהו או פרס לליכוד? ויש עוד שאלה: האם חוק הגיוס חוקק באשמת נתניהו, או שהליכוד כולו אשם? אם הליכוד אשם – מדוע נעניק לו מתנה ונצביע למועמדו ריבלין? ואם נתניהו הוא האשם, ורוב הדעות אומרות שנתניהו אשם – כי הליכוד בעצמו בקושי ‘מסתדר’ עם נתניהו – הרי שיש להצביע בריבלין, כדי לנקום בו…
סביר להניח, למשל, שרוב חברי יהדות התורה יצביעו לריבלין, כי הם סבורים שזה בדיוק מה שירגיז את נתניהו.
רוב רובה של התקשורת החרדית הסכימה בסוף השבוע הזה ש: 1. מאחורי הפרגוד נתניהו לא יצביע לריבלין, שהצבעה לריבלין היא לא מתנה עבורו, 2. שהצבעה לריבלין תהווה נקמה בביבי 3. שהטלפון שלו לרובי, היה בגדר התבזות…