•
אבל הנה, המלל בכל זאת לפניכם. והתובנות, אף הן, מונחות בקרן זווית, הרוצה יבוא וייטול. השם החם ביותר בישראל במשך סוף השבוע, היה כמובן 'הרצל ביטון'. למי שלא היה בארץ ולמי שפספס נזכיר, כי הרצל ביטון הוא נהג האוטובוס בקו 40 בתל אביב, שמנע פיגוע גדול בשתי ידיו, כשנאבק עם מחבל שעלה לאוטובוס שאותו הסיע. בערב יום העצמאות הוא נבחר להדליק משואה בהר הרצל, כהוקרה על תושייתו וגבורתו הנפשית בהצלת חיי אדם. הרצל ביטון לא היה שם לבד. יחד איתו היו עוד אחד עשר מדליקי משואה, כל אחד לפי כבודו ומעלתו. אך כולם נותרו שם, בקור הירושלמי המצמית שבהר הפתוח. רק ביטון המשיך את הילת התהילה עוד קצת, כשציטוטים מנאומו בשעת הדלקת המשואה, מוזכרים אחת לכמה דקות, בכל כלי תקשורת בארץ. כשכולם הודו לאבא לאמא ולבני משפחתם, הוא בחר להקדיש את דקת התהילה לבורא העולם, ופתח בהודיה לה' יתברך יחד עם ברכת שהחיינו. מרגש לחלוטין. הנאום הקצר שאותו נשא, נכנס לפלייליסט הישראלי, וגנב כותרות. שוב ושוב מצא את עצמו ביטון, מתראיין לכלי התקשורת, כשהוא שב ומדגיש כי הוא לא הגיבור האמיתי בכל הסיפור, אלא בורא העולם, והוא רק השליח. בזכותו, טעם הישראלי המגולח, טיפות קטנות של אמונה. אמת מה נהדר.•
הכל טוב יפה ונפלא, עד לרגע שבו נכנס נאומו לכתלי בית המדרש. אברכים ובני ישיבות, ידעו לדקלם על פה, את משפטיו המרגשים של כוכב התקשורת, תוך שהם מביעים התפעלות מהטקסט המלוטש, ובעיקר ממצות 'קידוש השם' שנוצרה במעמד. הגדיל לעשות אברך משי, פאותיו סדורות, שראיתיו מבהיר לכל דכפין, עד כמה גדולה מצוותו של משיא המשואה, וכדאי הוא שנקנא בזכויותיו. ממש כך. להרצל ביטון זכויות רבות. זה ברור. אלמלא זכויותיו, לא היו כאן ניסים. אך בבית המדרש אנחנו מכירים את הקדוש ברוך הוא בצורה אחרת. בבית המדרש אין 'אבא גיבור' יש 'אתה גיבור לעולם השם'. בבית המדרש, שמו של הקב"ה אינו שכיר, ואין לכל דיכפין הרשות לאומרו ולהשתעשע בפרגונים. שמו של ה' נישא בדחילו ורחימו, בקדושה ובטהרה, כשהראש אינו מגולה, וכשהמקום אינו מזוהם. התרבות הקלוקלת החילונית, שבה הקב"ה מצטייר כדמותו של אב רחום, רחום מדי, היא השורש פורה ראש ולענה של הדור. החופשיות הגדולה הזאת, שבה יכול כל שחקן ספורט להלל את ה' כשבא לו, ולצעוק בחדווה "יש אלוקים" כשהכדור הבקיע את השער הנכון, היא אסון טבע לאומי. את הנס, יש וכדאי להלביש בדמותו של הקב"ה. אך את הקב"ה, אסור להלביש כרצוננו, במדי הנס. הדברים לא אמורים כלפי ביטון, איש יהודי עם כיפה לראשו. הדברים נאמרים כלפי אותם בני ישיבות ששכחו לרגע את קוד הכניסה לבית המדרש. מעשהו האציל של מדליק המשואה, הוא נפלא, אך מקומו בהר הנושא את שמו, ולא בבתי המדרשות. אין מקום להתפעל מ"קידוש השם" הנאמר בשפת המון העם, במקום שבו שם השם נישא בחרדה, לפני ולפנים. • מנחם מן הוא סופר ופובליציסט חרדי: [email protected]
הצטרפו לדף הפייסבוק של חרדים 10 >>
הצטרפו לדף X של חרדים 10 >>
רוצים עוד נייעס, סרטונים וסיפורים? הצטרפו לערוץ הוואטסאפ של חרדים 10 >>
