מעולם לא השליתי את עצמי שבוז’י הרצוג הוא איזה אידיאולוג גדול, שמוכן להיהרג על עקרונותיו.
אני זוכר אותו מדבר בבוז על ‘הזחילה’ של שמעון פרס לממשלת ההתנתקות של שרון ואחר כך נכנס בעצמו; אני זוכר נאומים חוצבי להבות שלו נגד מנהיגותו של אהוד ברק ואז תומך בו ב-2007 במרוץ לראשות העבודה; אני זוכר איך ‘התנגד’ לכניסת ברק ומפלגת העבודה לקואליציית נתניהו ב-2009 ורץ מהר לתפוס כיסא בשורה הראשונה.
למרות זאת, תמיד חשבתי שיחסית הוא פוליטיקאי סביר. לא נהנתן, לא מושחת, מאוד אינטליגנטי ובעיקר – כל כך רוצה לרצות את הסביבה, שלא הגיוני שהוא יחצה קווים אדומים.
אין מי שעמד בקשר עם הרצוג ולא היה מושא למתקפת החנפנות של האיש. עיתונאים, פוליטיקאים, פעילים חברתיים, כולם מכירים את שטף המחמאות שתמיד מומטרות מכיוונו של בוז’י.
אז איך הבוז’י הזה, שהכרנו, הפך לסמרטוט הפוליטי, שבאמצעותו נתניהו מוריד את כל מחנה המרכז-שמאל על ברכיו? איך פתאום לא אכפת לו מה חושבים עליו מאות אלפי האנשים שהצביעו לו?
הרצוג עוד פחות מעצבן מהמקום בו נמצאים כמה מחבריו לסיעה.
לכאורה, כולם מתנגדים, בזים לבוז’י, ומודיעים שלא ייתנו ידם למהלך. בפועל, לו יתואר שנתניהו היה מוכן לשפר במעט את הצעתו המעליבה וכבר חזית הסירוב הייתה קורסת.
להפתעתכם המוחלטת, ייתכן שהייתם מוצאים את שלי יחימוביץ’ במחנה התומכים ואת איתן כבל, שאפילו עכשיו בקושי מצליח לבטא התנגדות משמעותית למהלך.
מה זה אומר שיפור קטן?
הנה כמה דברים, שמכונים במפלגת ה”אין לנו שום סיכוי להחליף את ביבי” – ‘שוברי שוויון’: נגיד שנתניהו היה מוכן לתת למפלגת העבודה את תיק המשפטים במקום תיק הכלכלה (מישהו באמת מאמין שעל העניין הזה בנט יעזוב את הממשלה?). וואו, אומרים במפלגה. זה כבר שינוי עצום. בטח. למה לא?
רגע, רגע, יש עוד ‘שובר שוויון’ פוטנציאלי: נדמיין שנתניהו היה מסכים למלמל משהו על מתווה הגז – “נקים ועדה שתבחן אותו מחדש ובה יהיה חבר נציג מפלגת העבודה”, אוהו, חתכ’ת הישג. יש על מה לדבר. כבר מתחילה להיעלם “התהום” שהפרידה בין המפלגות.
לא נגמר. יש שובר שוויון שלישי: נפנטז שקינג נתניהו יהיה מוכן לגלות בעצמו את המקום של החמלה, ולמצוא איזה ניסוח פתלתל על התהליך המדיני, משהו שיכלול רמיזה קטנטנה על הקפאת הבנייה בהתנחלויות, אז זו כבר ממשלת אחדות אמיתית. שותפות בהנהגת המדינה. יד על ההגה.
מספיק שיגיד משהו כמו “אני שב וקורא לאבו מאזן לחדש את המו”מ ומוכן לרסן זמנית את הבנייה בחלק מיהודה ושומרון כדי לאפשר אווירה נאותה במהלך המו”מ”. זהו. לא צריך יותר וכולם הופכים ברגע לחיילים בצבא השקר כלשהו של נתניהו.
האמת, זה באמת מדכדך.
שלי יחימוביץ’ דחתה בבוז הצעה להצטרף עם אהוד ברק לממשלת נתניהו. היא הצהירה בבחירות 2013 שבשום מקרה לא תיכנס לקואליציית נתניהו ולמרות כל הפיתויים, עמדה במילתה. עכשיו, כשהיא נמצאת בשיא יוקרתה הפוליטית, אחרי חוק שכר הבכירים ועיכוב מתווה הגז, למה בשם אלוהים היא אפילו מוכנה להשתתף במשחק הזה?
איתן כבל עזב באומץ את ממשלת אולמרט במחאה על דרך ניהול מלחמת לבנון השנייה. כמה עמוק הייאוש שלו צריך להיות, מאפשרות של חילופי שלטון, שהוא מוכן ליטול חלק בגועל הזה? לאיזה תהומות של חוסר בטחון הם צריכים להידרדר כדי כך סתם להניף דגל לבן?
בסיפור הזה יש עוד גיבור אלמוני. כולם אוהבים להגיד עליו כמה אבי ניסנקורן הוא איש הגון וענייני. איך זה חי באותו עולם שבו יו”ר הסתדרות הענייני מטיל את כל כובד משקלו למען כניסה לממשלה בשם הנימוק הדרמטי שהוא מפחד שפריימריז עכשיו במפלגת העבודה יפגעו בסיכוייו לנצח בבחירות לראשות ההסתדרות?
זה נשמע כמו פואד ביום רע, לא כמו מנהיג עובדים אמיתי.
• המאמר התפרסם ב’הארץ’. מתוך האתר של רביב דרוקר