יום חמישי, ד׳ באייר , 7 בבוקר.
אני כבר בדרכי לירושלים, לטקס הממלכתי. הכבישים ריקים ושקט בנשמה. מחפשת את הדבר הבא שיעיר ויעורר את הרגש היהודי, ויזכיר שאין לנו על מי לסמוך אלא על אבינו שבשמים.
בבית הנשיא אבטחה כבדה, ואנשי הביטחון מחלקים לממתינים המכובדים, שעומדים בשמש הקופחת, כוסות מים קרים, כשברקע שיחות וסיפורים מרגשים עד דמעות על הקמת המדינה, על גבורה והכוח שבאחדות שלנו.
מיסטר פרזידנט רובי ריבלין מנה 68 סיבות לאהבתו את המדינה.
עליזה, אישה אמיצה גיבורת חייל, ממתינה בהתרגשות לפתיחת טקס המצטיינים, יחד עם התאומים שלה, דוד ויונתן, שניהם ישובים בכיסא גלגלים – האחד בקהל, והשני על הבמה, סמוך לראש הממשלה, ממתין לקבלת אות הצטיינות. פניה מאירות, אך חושפות את השנים הארוכות והקשות בהן גידלה באהבה את ילדיה.
•
בטקס הדלקת המשואות, רק הרצל ביטון, נהג האוטובוס שבגופו גבר על מחבל והציל נוסעים, הצליח לרגש באמת את הרבבות כשעלה להדליק את המשואה.
לעומת ראשי השלטון שמנכסים לעצמם הצלחות בהדיפת האיומים סביבנו, הוא עמד שם בתוקף ועוצמה גדולה, וקרא בקול גדול: “שהחיינו וקיימנו והגענו לזמן הזה” – והודה בפה מלא לאלוקי ישראל, על שעשה ועושה לנו את הניסים האלה בכל יום, כבר 100 שנה.
יום העצמאות הפך לקרקס ראווה ואגו של פוליטיקאים ובכירים, אשר מתעקשים לקחת קרדיט, לפאר את שמם ופועלם למען מדינת ישראל – אך זו לא הדרך לציין יום חג.
ל״ג בעומר הוא הדוגמא: חג שמצליח להנגיש את האלוקות ומאפשר לחיות במרחב האלוקי, מתוך אחדות ,ונוגע בכל רובדי עם ישראל בארץ ישראל.
יום הל”ג בעומר הוא יום של שמחה, בו מאות אלפים עולים לקברו של רשב”י בהר מירון, שזהו יום ההילולא שלו, ושוטחים תפילה.
ביום כזה של הפגנת “אחדות ישראל”, אפשר לראות את כל עדות ישראל – ספרדים ואשכנזים, חסידים וליטאים – מדליקים מדורות, רוקדים סביבן ושמחים יחדיו, ובזה אחר זה עולים לקברו ומונים הרבה יותר מ-68 סיבות להודות על הניסים והגדולות של האחד והיחיד, הקב״ה.