מה אמר הרצל ביטון שגרם להזדהות איתו?

יום העצמאות ה-68 התאפיין בריח של ‘כאילו אחדות’. ‘ארץ נהדרת’ הפליאה במערכון מפלג עד זוב דם, כתבים נבחרים בעיני עצמם צקצקו ש”אנחנו גזענים”, אל דבריו הנוקבים של סגן הרמטכ”ל הצטרפו בעזוז טרמפיסטים מובילים מהשמאל והאשימו את הימין בתהליכים ש”מזכירים להם דברים”, וצייצני הטוויטר מהימין השיבו אש לאומית מדודה בצרורות.

אפילו המשא ומתן הפוליטי על אחדות בין ביבי לבוז’י היה או עודנו “כאילו משא ומתן” על “כאילו אחדות”. ובלי קשר למה שקורה שם באמת, האם התקבלו הצעות או לא, קיבלנו בשישי מופע אימים של אראל־הייתי־בגולני־מרגלית דופק על השולחן ודורש שיחזירו לו את המדינה, ואם לא, אז לפחות שיתייחסו אליו.

לאחדות המזויפת שטופת האינטרסים האישיים במחנה הציוני מצטרפים אינספור חכמים שמעדיפים להעביר ביקורת, העיקר לא להסתכן בלעשות משהו מועיל. כי המתכון הכי בטוח במדינת ה”כאילו” הוא להמשיך בשגרת פילוג. זה תמיד עובד.

ומתוך הרדידות והחושך הגיע, כאילו משום מקום, האריה השואג עם הכיפה השחורה, בלי יחצ”נים יקרים ונטול אג’נדות, ועם לב רחב שיכול להכיל את כל עם ישראל.

בקול בוטח הוא זעזע את היציעים בהר הרצל, וקרע את שרידי הציניות והצביעות שמרחיקים בין הלבבות. כבוגרים מצטיינים של תרבות הריאליטי אנחנו יודעים שחייבים “גיבור”.

והוא אפילו לא ידע שהוא כזה.

“אני, הרצל שמעון ביטון, בן פריחה ונסים, זיכרונם לברכה”. התרגשות והפסקה לנשימה. “מדליק משואה זו בהודיה לה’ יתברך”, עוד נשימה עמוקה של התרגשות, “לכבוד עם ישראל, שאין כמוהו בעולם!” וואחד נשימה, “ולתפארת מדינת ישראל”. התפוצצות וזיקוקין די נור.

לרגע הייתה תחושה באוויר שהרצל עומד על המרפסת בהר הרצל.

אז מה היה בהדלקת המשואה של הרצל ביטון, ששטף את כל הרפש, חיבר את כולנו בריגוש ענק והריץ את רוב השרים שהיו על ההר לעשות איתו סלפי? מה הוא אמר שגרם לרבים כל כך להזדהות איתו? להרגיש יחד, כמו פעם כשהיינו ילדים ויצאנו לכיכר, והפטישים עוד היו מפלסטיק ירוק, והיה רק ערוץ עם איש טלוויזיה אחד, והיינו פחות מתוחכמים וצינים, אבל גם הרבה פחות בודדים?

האיש הגדול הזה דיבר על המיוחד בעם ישראל, על אזרחים שמתמודדים עם טרור אכזרי בלתי פוסק ויכולים לו, על עם שמשתדל בכל כוחו וגם מצליח להישאר מוסרי למרות המצב המורכב שהוא נמצא בו.

הוא דיבר על אמונה פשוטה, תמימה, לא מתפלספת. הוא התחבר בלי בושה לשורשים שלו, והוא בעיקר דיבר על המאחד ועל המחבר. בתוך טקס שלם, מגוון ורב־תרבותי, שהצדיע לגבורה אזרחית של נשים וגברים, יהודים, נוצרים ודרוזים, צעירים ומבוגרים, כולם מרשימים ובעלי שיעור קומה, בלט משכמו ומעלה הרצל שדיבר על טוב.

זה יופי שאנחנו אוהבים להתפלמס, להתווכח, לברר ולנסות להגדיר מחדש את גבולות הזהות המשותפת שלנו, וזה מאתגר להתריס כלפי אירועים היסטוריים, אבל אחרי הכל, כולנו רוצים להשתייך ולהתחבר לטוב. וכשהחיבור הזה לא מאיים עלינו, ואנחנו מרגישים מספיק בטוחים, וכשמימין או משמאל לא לועגים לנו, אם נפתח לרגע את הלב, אנחנו בסך הכול שמחים ונינוחים להיות יחד. שונים, מגוונים, קוצניים, ובכל זאת יחד.

• המאמר התפרסם באתר מעריב