מקורבים: גפני דיבר שלא לציטוט. בעל ‘המזנון’: התראיין • מי צודק?

1.

לחרדים, כך נראה, אופוזיציה עושה מצב רוח של שלום. וכשהם בקואליציה – היריות מקרבות הרחוב לא פוסקות לרגע.

די לפתוח את הטורים הפוליטיים בשבועונים (היומונים של הסיעות לא יכתבו על סכסוכים, כמובן) כדי להבין עד כמה מצב היחסים בין הסיעות החרדיות רע. רע מאד.

כאילו לא די לו לציבור החרדי בקרבות אלי ישי-אריה דרעי, קפצו עליו קרבות מאיר פרוש-דגל התורה, ובימים האחרונים גם קרבות ישירים בין יעקב ליצמן למשה גפני.

הנה כמה טעימות:

יעקב ריבלין מספר בבקהילה כיצד גפני קרא את העיתון (של בקהילה, כתבה משותפת של שר החינוך נפתלי בנט ושר הבריאות יעקב ליצמן) ב”בוקר יום חמישי… כל הנורות בלוח השעונים שלו הפכו לאדומות. שנה לאחר הקמת הממשלה מוצא את עצמו הלוחם הוותיק בפוזיציה שכמותה לא הכיר גם בימי האופוזיציה הסוערים שלו בקדנציה הקודמת.. דווקא במה שאמור היה להיות שיא הפריחה הקואליציונית הוא שרוי בשורה של קרבות ירי קשים בתוך הנגמ”ש, בתוך הקואליציה מול כמה ממרכיביה ומול אגודת ישראל על מרבית חלקיה”.

שער ‘משפחה’ בבשורת ענק: “שוברים את הכלים. המתיחות בין ‘דגל התורה’ ל’אגודת ישראל’ הגיעה השבוע לנקודת האל-חזור המאיימת על המשך השותפות.

“בשיחה שמתפרסמת במלואה במדור ‘המזנון’ גפני מנגח את כל העולם”, כותב שמעון ברייטקוף.

בסביבת גפני לא ממש אהבו את הפרסומים, ושיגרו  ‘מקורבים’ כדי להבהיר הבהרות די מגומגמות על דברים שהוצאו מהקשרם ועל שיחות ‘אוף דה רקורד’ שהפכו ל’און’, בניגוד לסיכומים מראש.

אלא שגפני עצמו, כמו גם דובריו הרשמיים, מילאו פיהם מים. מה שמשחק, כמובן, לטובת בעל ‘המזנון’.

“התחושה שלי שהשותפות שלנו עם ‘אגודת ישראל’ הסתיימה, יש דור צעיר ב’דגל התורה’ שלא מוכן לקבל יותר את השותפות המעוותת והלא שוויונית הזאת”, כך גפני, היורה גם לעבר ליצמן אישית. “אני לא מבין איך זה יכול להיות. לפני שלושה חודשים העברתי כסף להבטחת הכנסה לאברכים. בנט תוקע את זה. איך הוא יכול לקבל לגיטימציה מליצמן? אני לא סומך על ליצמן…”

ליצמן, אגב, לא נותר חייב. “יש להצטער על תופעת ההתלהמות ותורת הלחימה שהפכה לאבן דרך תרתי משמע בידי בכירים בדגל התורה…”

במצב עניינים שכזה, האם עלינו להתפלל שנזכה ללכת לאופוזיציה?

2.

אפרופו משפחה: קצת מפתיעה כתבת שני עמודים, מאת שרה פרדס, ובה בשורות מיוחדות “שמאחוריהן עומד שר החינוך נפתלי בנט”.

כתבת יח”צ לשר? – מי יידע.

שימו לב: “מנהלי מוסדות החינוך החרדיים יכולים כבר עתה להתחיל לנשום לרווחה.. במשרד החינוך מעריכים כי את שנת הלימודים תשע”ז יוכלו לפתוח מרבית המוסדות כשהם בעלי אישורים.. ההקלה בנושא הרישיונות איננה הבשורה היחידה היוצאת מלשכתו של שר החינוך בנט.. רוח האביב הרעננה..”

…וכך הלאה.

3.

אהבתי מאוד את התיאור העסיסי בטורו של יוסי אליטוב במשפחה על עובדי מדינה ותנאיהם וצ’יפוריהם המפליגים.

הוא פותח בסיפור הכי קרוב אליו, למערכת משפחה. מתברר שמשרד פיננסי ממשלתי הגיע להשתכן בבניין. “נציגי הבניין הודיעו לנו כי מעתה יהיה עלינו להעביר את מכוניותינו אל קומותיה התחתונות והשכוחות של החניה”, רק כדי שה’נכבדים’ יחנו למעלה ובכבוד.

הנכבדים הללו עוזבים את עבודתם מוקדם מאוד בשעות אחר הצהריים, אוכלים למעלה משעה את ארוחת הצהריים שלהם. “משלחות מטעם ועד העובדים באו מבעוד מועד, עלו וירדו בין מסעדות האזור ובחנו תפריטים קולינריים על מנת לוודא שלא מדובר רק באוכל ישראלי חלילה, אלא בהיצע שכולל גם תפריט יפני ומטבח אסייאתי וטעם אירופי ועוד שלל טעמים שיערבו לחיכם של העובדים המסורים…”

אבל הדובדבן שבקצפת היה הסיפור הבא:

“ישנו סוג נוסף של שי, שאותו נהגו עובדי משרד ממשלתי כלשהו לארגן לעצמם בשנות השמונים. אז היה נהוג, כי בכל פעם שאי מי מגיע לבקש הסדרה כלשהי, היה הלה נתקל בערימות של סיפורים מפיו של העובד שעמו נפגש…

“האזרח היה מעלה בעיה בירוקרטית במוסד שבניהולו, ואילו הפקיד היה מבכה את כאבי השיניים שמהם הוא סובל.

“‘טיפולי השיניים יקרים מאוד’, היה נוהג הפקיד להשתפך…. הטיפשים שבין המנהלים לא הבינו שמדובר ברמז ברור למתן גמ”ח ללא התחייבות לתשלום, ואלו היו מוצאים את עצמם עד מהרה מדברים לקיר, כשהפקיד כאוב-השיניים אינו טורח עוד לענות לשיחותיהם”.

עברו שנים, והסיפורים על השיניים הוחלפו במעשיות אחרות. סיפורים על יתומים שהתגלגלו לחייהם וסמוכים על שולחנם (“ויתומים כידוע עולים כסף”).

הטור, המציג את מדינת ישראל על תחלואיה – משובח.

4.

את הסיפור הטוב ביותר מצאתי השבוע דווקא ביום ליום.

סיפורו של המחנך והסופר ר’ משה הינמן, יליד חיפה, שמגולל את סיפורה המרתק של העיר האדומה, ערב הקמת המדינה ובמלחמת העצמאות.

זיכרונותיו כילד (“עקבתי בעיניים בוערות מזעם אין אונים על הנעשה בכביש”, הוא מספר, ומתאר איך סחב לחייל אנגלי את בגדיו לאחר שהאחרון עשה בדיוק את אותו מעשה ליהודי אומלל…) מתובלים בתיאורים מתוך ספרו של רבה של חליסה, הרב יעקב בן ציון רוטנר זצ”ל.

אהבתי את התיאורים על הניסים שבעקבותיהם עזבו רוב ערביי חיפה את בתיהם. “הם עלו בלילות על גבעה המתנשאת מעל השכונה הערבית חליסה שם דפקו במין גרזנים על מכליות של נפט העשויים מפח וכן גלגלו חביות פח ריקות ממעלה הגבעה למטה… התושבים הערבים המבועתים מהרעש היו כבר בטחים כי יהודים חמושים בנשק קטלני ביותר מגיעים לתקוף אותם ונסו על נפשותיהם”.

במבצע לילי נועז גם חילצו ילד מידי המיסיון, וכשהעלילה הסתבכה והתברר להם שחילצו את הילד ה’לא נכון’ וסחבו את בנו של ראש המיסיון רתמו לעזרה את הרב יעקב כץ, דמות מיתולוגית בחיפה של פעם וסגן ראש העיר. היום מן הסתם הייתה מתערבת המשטרה, אבל אז נסגרו הדברים בשיחת טלפון  – הרב כץ סיפר לראש המיסיון כי נודע לו על הפרות חוק מצידו ועל חטיפת ילדים…

|הוא לא יסגירו למשטרה בתנאי שישיב את הילד היהודי להוריו. ‘כיוון שבביתי מצוי בנך, שאותו נטלו בטעות אנשינו בעת שערכו ביקור נימוסים בביתך’…”

כמי שאביה גדל בחליסה של אותם ימים, וכמי שהכירה את הנפשות הפועלות (הרב רוטנר זצ”ל ושאר אנשי השכונה), לא יכולתי שלא לקרוא בשקיקה כל מילה.

מרתק.

5.

זוכרים את הביקורת על כתבה בגליון חג הפסח שהוסוותה ככתבת תוכן, אך כללה ניחוח פרסומי מדיף?

ובכן, מדובר בכתבתו של יעקב ב. פרידמן בגיליון החג של בקהילה, תחת הכותרת ‘מסע עם אנשי הגמרא אל ארץ הגמרא’.

ב’בין השורות’ של אחרי החג ציינתי כי הכתבה הייתה כתובה ביד אמן. תוארו בה תחנות בקובנה, ז’יזמאר, טלז, ממל, ווילנא ועוד, “עם ‘בעל העגלה’, בערש תנועת המוסר, עם סוחר הבדים ועם עוד מראות צבעוניים מ’פעם’.

איפה הבעיה? ובכן, הכתבה מפגישה בין העבר הליטאי לבין…אנשי ‘עוז והדר’. ובכך הופכת לכתבה פרסומית לכל דבר ועניין.

“אמרתי להם ברגש – יורשיו וממשיכי מפעלו של ש”ס ווילנא שהאיר את העולם היהודי מאות שנה”, כתב פרידמן ומפנה את הבמה לקודקודי המפעל שבאה הכתבה לפרסם.

השבוע, כשלושה שבועות אחרי, יצא המרצע מן הארנק: בכפולת עמודים בולטת הופיע פרסום צבעוני וברור ל’עוז והדר’.

הכול טוב. אבל איפה הגילוי הנאות, איפה?

6.

ונסיים במחול השדים של ב”הנה בוז’י נכנס לקואליציה”.

דומה שרוב העיתונאים נפלו למלכודת ובישרו את הבשורה בטעם עת. יתירה מכך: במשך שבועות ארוכים נשמעים הצלילים הללו, שהתעמעמו עם פרוץ החקירה המשטרתית, אך שבו ופרצו בכל עוזן עם ההודעה המסתמנת על סגירת התיק נגדו.

השבוע מצאתי פמפום בכמה מקומות.:

הנה, למשל, חיים טריקי ביום ליום:

“בחודש הקרוב תחגוג ממשלת נתניהו שנה לכינונה. ממשלת המיעוט הנשענת על חודו של קול צלחה עד כה את מיטב המשברים מתקציב ועד הגיוס ועושה רושם שהיא לא הולכת לשום מקום. ההפך, הסיכויים להרחבתה כעת ולהקמת ממשלת אחדות הם גדולים יותר, ובשתי המפלגות, הליכוד והעבודה, כבר לא חוששים לדבר על כך באופן גלוי. כבר אין את ההכחשות הנמרצות של בוז’י הרצוג, ותקיפותה הנחרצת של שלי יחימוביץ’ שעל פי הפרסומים עשויה לכהן כשרה בממשלת נתניהו”.

במשפחה הגדילו לעשות ויצאו עם כותרת בשער העיתון: “על סף חתימה” – “הרצוג ונתניהו הגיעו להבנות על כניסת ‘המחנה הציוני’ לקואליציה”. לא היה ולא נברא, כמובן.

לכן כל כך אהבתי את סגנון כתיבתו של אריה זיסמן מיתד נאמן.

שימו לב לזהירות: “שורות אלו נכתבות בצהרי יום ג’ (בגלל שבוע העבודה המקוצר) ולכתוב עכשיו על המגעים המתקדמים להרחבת הממשלה זה בגדר הימור. הרבה דברים יכולים להתחולל במערכת הפוליטית עד לרגע בו השורות נקראות ולהפוך את הנכתב כאן לבלתי רלוונטי”.

בהחלט חכם.

וגם הכי מדויק: “המצב (באמצע השבוע) הוא שהרצוג מאד רוצה להיכנס לממשלה, אך יש לו הסכמה של מחצית מחבריו בלבד”. וזה הכל. שום מו”מ לא הגיע לסיומו, אפילו לא אל נקודה המתקרבת אל נקודת הסיום.

צריך כנראה להיות סבא לכמה נכדים כדי ללמוד, שבדיווח פוליטי, צריך פשוט להיזהר.