לא מוסרים נפש במזרח של המנגל

“שתי מדינות לשני עמים” – סלוגן, שאם תרצו, מזכיר דווקא את ההווי הישראלי המורכב של מדינה קטנה המוקפת שבעים זאבים, ובתוכם זאב אחד גדול תובעני ומאיים, הנוהם מבעד לשפמו באור ירח וזועק: “שתי מדינות לשני עמים”.

מין משפט מפחיד כזה, ששייך לחברה ‘הנאורים’ מהצד השמאלי של הסקאלה, הדוגלים בפשטות ובחיבור האדם אל הטבע, סליחה, אל בעלי החיים.

רוצה להיות בפריים? רוצה להיות ‘נחשב’? אין בעיה. רק תאמר מילה או שניים על אכזריותה של מדינת היהודים הכובשת את אלו המסכנים מהגדה, והמכוונת את רוביה אל מול פניו הקטנות של עולל פלסטיני, והופס עלית בדרגה. הפכת לאדם נאור. נו שוין.

אך משום מה, תמיד בתקופות אלו של השנה, ימי החגאות של אזרחי המדינה, אנו מבחינים וגם רואים כי הסלוגן המפחיד, אכן חי וקיים.

ממש כאן, מתחת לאפינו ולנגד עינינו, מתקיימת לה נבואת הזעם “שתי מדינות לשני עמים”. ולא, לא אמרנו שתי דתות. אמרנו שני עמים.

ישנו העם ‘היושב בציון’ המלוקט מגלויי ראש וסרוגי כיפה, החי כאן את חייו והשוקט לבטח על שמריו. כשמנגד, ישנה המדינה האחרת, ‘מדינת היהודים’ שבו העם “היושב בציון” בשערים המצוינים בהלכה, המחויב לחוקותיה ולחובותיה של התורה הקדושה, תורת השם.

קחו כדוגמא את יום החופשה הנוכחי, יום העצמאות.

צאו וראו מה בין בני לבין חמי. כבר מליל האמש נצפו, מן הסתם, ‘ישראלים’ המוסרים נפשם למען מקום טוב וחשוב במזרח של הגן או הפארק.

כותב השורות ראה במו עיניו בשנים עברו, שלושה מוסרי נפש, שלנו את שנתם באוהל רעוע בגן סאקר בבירה וכל זאת למען יזכו לפינה מוצלת ביום שלמחרת.

מפות צחות ולבנות נפרסו החל מחצות ליל על שולחנות העץ של קק”ל, ביערות העד של ירושלים כשעל גבם מוטבע בלורד ‘ארטליין’ שחור ומאיים: “שמור”.

אינני יודע אם נוקד ‘שורוק’ באות ו’ או שמא ‘חולם’ לאמור: שמור על נפשך חביבי וחפש לך פינה אחרת. אתם יודעים, לא מומלץ לעצבן את הישראלים ולריב על חנייה ולאו דווקא של רכבים, בטח לא ביום העצמאות.

ומנגד, במדינה השנייה, במדינת היהודים, כבר מימי הפסח כוסו רחובותיה של עיר ודפי העיתונים במודעות ענק הקוראות לציבור הקדוש לנצל את יום הפגרה ולהשתתף בשיעורי תורה הנמסרים להמון העם. “יום שכולו תורה” המיועד לאנשי עמל הצמאים לדבר השם, כבר צבר תאוצה של ממש. אם פעם היה זה ‘סטארט אפ’, הרי שכיום אין לך בית כנסת ובית מדרש המכבד את עצמו שלא יפיק אירוע תורני של ממש ביום חופש זה.

רבנים ואישי ציבור מקדישים את עצמם ואת מרצם ביום זה ללא כל תמורה וכל זאת למען הרבות כבוד שמים.

נזדמן לי להעיף מבט ביומנו של אחד מהרבנים הגדולים המכתת רגליו ביום זה מבלי הפסקה מצפונה של הארץ לדרומה והשתוממתי. ממש כך. בין השיעור הראשון שנמסר בשעה תשע בבוקר ועד לשיעור האחרון בחצות הלילה, התחייב הרב לעוד עשרה מקומות שבהם יבקר, כלומר שניים עשר שיעורי תורה ביום אחד!

אשריכם ישראל.

•

בימים אלו בדיוק, כשזמן קיץ נפתח בקול תרועה גדולה, ורבבות עמך בית ישראל, נוטשים את הבליהם ואצים רצים להידבק בה’ ובתורתו. בימים נשגבים אלו, שאין לך שיג ושיח בין בני ישיבות שאינו בהוויות אביי ורבא, ותגדל כח הקדושה במאוד, דווקא עתה, ניתן להבחין ולהשכיל בהבנת ההבדל הדק שביני לבין חמי.

אנו רצים והם רצים, אנו חוגגים והם חוגגים. אלא שהם חיים היום בשביל היום, ואנו מקריבים את חיינו היום, בשביל מחר.

צאו והפגינו בני הישיבות, צאו והפגינו נוכחותכם בבתי המדרשות העמוסים. צאו והפגינו בעלי בתים את נוכחותכם בבתי הכנסיות בימים נשגבים שכולם תורה. אם לא למען אחיכם, למענכם.

במקום לעמוד כל היום ולנסות להסביר, במקום להתגונן ולהראות עד כמה אנחנו ‘טובים’ וגם לנו יש ‘תורמים’ לחברה ולמדינה.

במקום להתייפייף ולהציג את השוליים לעיני כל ולומר “גם לנו יש חיילים”, נדרש מאיתנו אך ורק לחייך, לקדש את שמו יתברך ולהשאיר להם את כל הקושיות ללא תשובות.

הם כבר ימצאו אותם כשיחלו להתייאש מהאלימות והבריונות בחברה הישראלית.

• מנחם מן הוא סופר ופובליציסט חרדי: [email protected].