עם פרוס יום הזיכרון תשע”ו פורסמו באתר חרדים 10 דבריו של הגאון רבי מאיר מאזוז, ראש ישיבת ‘כיסא רחמים’, על מעלתם הגדולה של חיילי צה”ל והנופלים הי”ד.
“יום הזיכרון לחללי ישראל, זה יום קדוש ונורא, כל אחד מחיילי ישראל שמסר את עצמו על עם ישראל ועל ארץ ישראל, יש לו חלק לעולם הבא, חלק גדול מאד”, אמר ראש הישיבה.
הגר”מ מאזוז אף הוסיף כי יש לברך את חיילי צה”ל בברכת ‘מי שברך’ בכל שבת בבית הכנסת.
הרב חיים אמסלם, מגדולי וחשובי תלמידיו, שוחח עם חרדים 10 על השקפתו של ראש הישיבה ביחס לימי הזיכרון והעצמאות של מדינת ישראל.
• מה היחס של הרב לצבא?
הרב סבור שיש לומר ‘צבא ההגנה לישראל’, הם מגנים על ישראל, כמובן בעזרת ה’. עליך לדעת כי החרדים האומרים בברכה – יברך את חיילי ישראל, בעצם לועגים לחיילי צה״ל, כי הם מכוונים בליבם לחיילים – היינו לומדי תורה, שהם החיילים האמיתיים בעיניהם (מבלי לזלזל חלילה בלימוד התורה וערכה) – והרב נגד זה.
הרב נמצא באמצע ‘המוקטעה’ ממש, בתוככי בני ברק הקיצונית, ותפיסתו הינה כצנינים בעיניהם של אנשי ‘ההשקפה הליטאית’ – דבר הגורם לו סבל לא מועט.
• מדוע אם כן אומרים את תפילת ה’תחנון’ בכסא רחמים?
מאחר שהם בפרדוקס גדול: מצד אחד אביהם הושפע מאוד מסאטמר, ומכל הלשון הרע שהלעיטו אותו, מצד שני הרב מבין היום כמה הם הוטעו, צריך גם לזכור שישיבת כסא רחמים כוללת זרמים שונים. אז נכון, הראש ישיבה ציוני בדרכו, אך יש גם גם גורמים עם אוריינטציה ליטאית.
• למה כוונתך שהם הושפעו מסאטמר?
הרב מצליח מאזוז הי”ד, האבא של ראש הישיבה, הרב מאיר, היה מקבל עיתונים מידי שבוע לתוניסיה מחסידי סאטמר באמריקה, נוטפי רעל ושנאה על הציונים והציונות, עד שהוא ראה בציונים אם כל חטאת. זאת בניגוד לראש רבני ג׳רבה הרב כלפון משה הכהן שהיה ציוני דגול. הרב כלפון היה כה ציוני עד שפסק כי לכבוד חג העצמאות לא אומרים תחנון 3 ימים!
בניו של הרב מצליח זצ”ל, שנרצח על ידי ערבים, המשיכו את המסורת שלו כאשר באו לארץ.
העדה הג’רבאית, בה שימש האב המפורסם כרב, שמרנית מאד. אמנם, הרב מאיר עם השנים גיבש לעצמו השקפה אחרת ושונה. ספרדית יותר, ומקורית, אך עם זאת הוא מאד קנאי למה שהנהיג אביו…
הוא סובר שאנחנו בתהליכי גאולה ושמדינת ישראל היא אתחלתא דגאולה, ומי שחולק על זה אינו מבין כלום… אתה שואל אם הרב שמח ביום העצמאות? בוודאי שהוא שמח, אבל הוא ציוני בדרך ספרדית אמיתית וצנועה…
באופן אישי אוכל לומר שגדלתי על דעותיו, אם כי ברבות השנים לקחתי לעצמי יותר דגשים מחכמי מרוקו שהיו כולם ציונים.