איך אפשר להתגעגע לאדם שיושב מולך?

לפעמים הרגשתי שאנשים מצפים ממני לשמוח בהתקדמות שלך, להודות על כל דבר קטן, אולי אפילו אתה ציפית. אבל לא תמיד הצלחתי.

סליחה יהודה, סליחה שלא יכולתי לראות זאת. כנראה דווקא בגלל שאני יודעת איזה דבר גדול היה לי.

כל כך הרבה פעמים ישבתי בחדר שלך, הסתכלתי עליך ואז התבוננתי בתמונות שלך שתלויות בחדר, ניסיתי למצוא קשר בין שני האנשים הללו, אך לשווא. לעיתים רחוקות היה נדמה לי שהנה, אני מזהה איזה ניצוץ שלך, משהו בחיוך, בצחוק של העיניים. אך מיד זה נעלם, הסתתר מאחורי אינסוף מסכות שהפגיעה יצרה.

מרגישה איך הזכרונות הולכים ומצטמצמים. לעיתים הם נראים לי כל כך רחוקים שאני מתקשה להיזכר בהם. ביום יום אני בעיקר חיה את ההווה, מתמודדת עם כל יום בפני עצמו, לפעמים אני מעיזה אפילו להסתכל גם קדימה, לעבר העתיד. אך בעבר קשה להיזכר. הפער הוא כל כך גדול ובלתי נתפס, עד שקשה לשאת את הזכרונות והגעגועים.

מדי פעם אני מרשה לעצמי, להיזכר, לכאוב, להתגעגע. ואז הם צפים ועולים. רסיסי זכרונות. שברי תמונות. ואני נזכרת.

אני נזכרת איך הופעת בדלת כל יום שישי עם התיק הגדול, והחיוך עוד יותר, איך נכנסת הביתה, זרקת את התיק, הורדת את הנעליים והתחלת לנקות את הבית לכבוד שבת.

אני נזכרת איך בשבת קמת בחמש בבוקר, אמרת שזהו, ישנת מספיק. רצת לותיקין, ללמוד עם חבר כדי להספיק לחזור הביתה עד שצוריה ואני קמות.

נזכרת איך כל יום בערב היית מתקשר והיינו מדברים שעה בערך. אמרת שזאת השעה שלי, וידעתי שלא משנה כמה זמן לא נפגשנו, עכשיו אתה איתי. רק איתי.

ואני נזכרת איך זחלת עם צוריה כשהיא זחלה ואיך נתת לה יד כשהיא התחילה ללכת, איך רצית להיות שותף בגידול שלה גם כשלא היית הרבה בבית.

נזכרת איך בכל רגילה יצאנו לטייל, ניצלנו את הביחד, כאילו רצינו להספיק הרבה…

נזכרת איך רצית להיות טוב בהכל, ואיך רצית להשקיע בצבא, בחברים, אבל ששום דבר לא יבוא על חשבון הבית, ואיך רצית להיות גדול אבל אף פעם לא הבנת שאתה כזה. נזכרת בפשטות החיים שהיתה, בשאיפות ובחלומות שלנו.

נזכרת, ומתגעגעת. רוצה לאחוז עוד קצת במה שהיה לנו.

ומרשה לעצמי להגיד, שכן, גם אני איבדתי.

שאולי יש פה בן אדם אחר שמתחיל את חייו, אבל את יהודה שלי אני איבדתי. ואת יהודה ההוא הילדים שלנו לא מכירים. ואולי, אולי כבר לא יכירו.

וזה, זה יום הזיכרון הפרטי שלי.

• מתוך דף הפייסבוק של רבקי הישראלי