לא עומדת בצפירה של יום הזיכרון

לא עומדת בצפירה. תעמדו אתם. נשארת בבית בזמן הצפירה, כדי לא להרגיז אף אחד.

אנחנו, בני המשפחות השכולות של צה”ל, לא צריכים את יום הזיכרון.

הוא בשבילכם.

לנו כל יום הוא יום הזכרון. וכי נוכל לשכוח?

משרד הבטחון כלל לא מכיר באחים השכולים. אין לנו זכויות – רק חובות.

אפילו בהודעה הרשמית של הממשלה לא הוזכרנו. צוינו ההורים השכולים (שלנו), האלמנות והיתומים, אך מאיתנו התעלמו.

לנו הרי לא קרה כלום.

לא רק בהודעה מתעלמים. גם בזכויות.

אפילו הזמנה לטקסי יום הזכרון איננו מקבלים בנפרד מהורינו. וכך, כשההורים הולכים לעולמם – אנו מחוץ לסיפור.

כשנשאר רק אח/ות יחיד/ה – כל הטיפול בהורים מוטל עליו.

ידוע שהורים שכולים של צה”ל לוקים במחלות קשות ורבות יותר מבני גילם, והטיפול כולו נופל, פעמים רבות, על אח או אחות יחידים שנותרו.

רק בשנים האחרונות יש זכות אחת לאחים השכולים: קבלת טיפול פסיכולוגי, על חשבון משרד הבטחון. זהו.

מעבר לזה – לא כלום.

אז מה עשינו? ניסינו להתאחד בעמותה.

העמותה מנסה לקבל הכרה עבורנו בנפרד. כלומר, כמו באלמנות, היתומים וההורים השכולים של צה”ל, שיכירו בנו בנפרד. ארגון יד לבנים מתנגד לכך, כי ראשיו רוצים לשמר את הכסף והג’ובים.

הצרכים המיוחדים שלנו לא זוכים לכל התייחסות. גם לא הכאב, לא האחריות הנוספת שנופלת עלינו עם מות האח, ולא העובדה שפעמים רבות אנו אלה שצריכים להשיג עבור הורינו את הזכויות המוקנות להם בחוק.

לנו לא קרה כלום, מסתבר.

אז תחשבו על כל זה כשאתם עומדים בצפירה.

כי אני אעסוק בענייני…

• טל אור היא חברת עמותת לנצח אחי-עמותה של אחים ואחיות שכולים של חללי כוחות הביטחון