הפעם זה סופי – אנחנו יוצאים לחופש.
ואכן, הבלתי יאומן קרה. יום ראשון בבוקר, הכול מסודר, למרבית הפלא אין שום ‘פנצר’, עוזי חזר מהתפילה, ישבנו ואכלנו בנחת, לקחנו שתייה ופירות לדרך – ויצאנו בשמחה.
היישוב ניר- עציון קיבל את פנינו במבחר פרחים וירק. התמקמנו בחדר יפה במלון. גילינו את סביבתנו החדשה, הכל מצא חן בעינינו, והיום עבר עלינו בשמחה ובמנוחה.
פגשנו מכרים, עוזי מצא לו חברותא, שמחנו שבאנו. כך היה גם למחרת. הכל התנהל בשופי, הרבה יותר ממה שחשבנו. נחנו, אכלנו ושוב נחנו. הכל בשלווה ובנחת. האוכל, כיד המלך. הסביבה יפה ופורחת, מהמרפסת הקטנה נשקף אלינו הים. ישבתי וצפיתי בשקיעה המרהיבה בזמן שעוזי ירד להתפלל מנחה. התפללתי גם אני, השמש ירדה לגמרי ועל השמים נשארו עוד עננים ורודים, הים הלך והתכהה ורוח קלילה החלה לנשוב.
יורדת אני ללובי ופוגשת בעל נרעש ונרגש.
“אל תשאלי את מי פגשתי,” אמר לי בהתרגשותו הרבה.
“טוב”, אמרתי. “אני לא שואלת”.
עוזי חייך, אך התרגשותו לא פחתה. “פגשתי את חבר ילדותי. את זוכרת את חברי צבי רוטנברג?”
“אני אכן זוכרת. אמנם לא פגשתי בו מימי, אך אתה סיפרתי לי עליו הרבה מאוד”.
“פגשתי אותו. כאן בניר-עציון פגשתי בו”, אמר לי עוזי בקול חנוק מהתרגשות.
התיישבנו בלובי על הכורסאות הנוחות, ועוזי החל מספר:
מיד אחר התפילה ראיתי פנים חדשות והם הפנטו אותי. אני מכיר את האיש הזה, חשבתי לעצמי. ולא יכולתי לגרוע את עיני ממנו. הוא ניגש לארון הספרים להוציא גמרא ואז ראיתי את תנועת ידו, את הצורה בה תפש באצבעותיו את הגמרא. מיד ידעתי – זה הוא.
לא טעיתי, רק לצבי רוטנברג יש תנועה אופיינית כל-כך של הצמדת האצבע לאגודל, תוך כדי החזקת היד בזוית מסוימת. אם לפני כן היססתי מעט, לאחר שראיתי אצלו את אותה התנועה כבר הייתי בטוח שזה צבי – הוא ולא אחר.
ניגשתי אליו. “שלום עליכם, צבי”, אמרתי לו – והוא הביט בי בהשתוממות. רואה אדם זר, שהוא אינו מכירו, ניגש אליו ופונה אליו “בשלום עליכם” כידיד משכבר-הימים. כאשר הבנתי שהוא אינו מזהה אותי, שאלתי אותו: “אתה לא צבי רוטנברג?”.
“כן, זה אני”, ענה לי כולו נבוך והתדהמה עדיין על פניו.
אחד המתפללים שישב בצד וכל הזמן הסתכל עלינו התקרב אט-אט יותר ויותר למקום בו עמדנו. הוא חש שיש כאן משהו מעניין.
“אינך זוכר אותי?”, המשכתי לשאול. “לא”, ענה לי, תוך שהוא נועץ בי עיניים מופתעות. “אינני מכיר אותך כלל’.
“האם לא גרת בשכונת מנשיה ליד חסן-בק?”, המשכתי לשאול.
המתפלל שהתקרב אלינו כבר נצמד ממש. והתדהמה על פני צבי רק גדלה. “כן ודאי, אני באמת גרתי בחסן-בק”.
“ואת ‘הגאלער’ (-רגל קרושה, שהוא, כידוע למבינים, מאכל תאווה) שהיית מכין מרגלי תרנגולות אתה זוכר?”, הזכרתי לו את תרומתו לקידוש שהיו עורכים בשבתות בבית הכנסת.
צבי, נדהם כולו ואובד עצות, כבר לא ענה, ולא ידע את נפשו מרוב השתוממות.
אך לא הרפיתי ממנו ושאלתי אותו: “נכון שהתפללת בבית-כנסת של חב”ד ברחוב עין-יעקב?”
ואז לפתע נפל אצלו האסימון והברק חזר לעיניו.
הוא קם ממקומו ובקול צעקה אמר: “אהה עוזי, אתה עוזי!”.
התחבקנו נרעשים ונרגשים.
אותו מתפלל שכל הזמן התקרב אלינו כבר עמד צמוד אלינו ממש וכמעט התחבק איתנו גם הוא. מנסה לקלוט את ההתרחשות הדרמתית עד הסוף.
“את האמת”, אומר לי עוזי, “עמדו לי ממש דמעות בעיניים”.
הסתכלתי על עוזי – גם עכשיו בזמן שהוא סיפר לי את ההתרחשות היו עיניו מלאות דמעות.
“תארי לך”, אמר לי. “40 שנה ויותר עברו מאז שנפגשנו לאחרונה. ואני הכרתי אותו. הוא כל-כך חרות בזיכרוני, שאפילו 40 שנה לא השכיחו מזיכרוני את תנועת ידו”.
“היכן הוא?”, שאלתי בסקרנות.
“הוא הלך לספר לשושנה, אשתו”, הסביר לי עוזי.
צבי ואשתו הגיעו וההתרגשות הייתה רבה. התיישבנו כולנו יחד בלובי של המלון, כאשר כולנו מדברים ביחד. ואז הגיע אותו אדם שהיה עד למפגש, גם הוא מרוגש, מנסה לברר את ההתרחשות שראה. “הבאתי את המצלמה שלי”, אמר לנו. “פגישה כזו צריך להנציח”.
צבי ועוזי התיישבו בפוזות הנכונות והטברייני צילם לרוב.
נדודים וזיכרונות
צבי רוטנברג ועוזי כהן גדלו בשכונת חסן-בק. הייתה זו שכונה מגוונת מאוד. עוזי נולד בה, אך צבי הגיע אליה לאחר מלחמת-העולם השנייה, כמו רוב תושביה היהודים.
צבי רוטנברג, כנער צעיר
שכונה זו, שנקראה נווה-צדק, עמדה על גבול יפו תל-אביב ואכלסה בתוכה את כל עם ישראל, על כל גווניו, עדותיו ומנהגיו. חלקם גרו בה מאז הוקמה השכונה, חלקם הגיעו מיד עם תום מלחמת השחרור, והרוב היו מפוני מעברות שהגיעו מגלויות שונות והשתקעו בבתים שהערבים שברחו הותירו מאחוריהם.
צבי הגיע גם הוא ממעברה, בהיותו כבן 12 שנים, לאחר הרפתקאות קשות מאוד אותם עבר כניצול שואה. הוא סיפר לנו שנולד בעיירה רודניק שבגליציה. את העיירה צבי איננו זוכר. הוא היה בן שלוש כאשר פרצה המלחמה. כל המשפחה המורחבת, הסבים, הסבתות וכל צאצאיהם ברחו יחד. הם שילמו ממון רב לקצין גרמני, שסייע להם לברוח, והיו כמעט היחידים מכל העיירה שניצלו.
הם ברחו לרוסיה, והרוסים ‘הטובים’ דאגו, באדיבותם הרבה, להעבירם יחד עם עוד אלפי משפחות יהודיות שנמלטו מהתופת לסיביר. בסיביר העבידו אותם בעבודות-פרך. הגברים חטבו עצים במשך כל היום – משעת הבוקר המוקדמת עד שעת לילה מאוחרת – והנשים ניסו לדאוג לבישול מעט המזון שהיה, עם שמירת חום הבית והדאגה לקטנים והזקנים שהיו איתם. אך גם הרעב וגם הקור שלטו בסיביר והחיים היו קשים מאוד.
צבי לא היה הילד היחיד. אחיו ובני דודים היו גם הם איתם, באותם תנאים קשים. לאחר שנתיים של עבודת-פרך, שהיוו הוכחה שהם ‘נאמנים לאמא רוסיה’, הורשו המשפחות לנוע אל תוך רוסיה, בצורה חופשית יותר.
כך יצאו כל הזקנים והילדים למסע נדודים ארוך ומיגע, כשהם כל הזמן בורחים מהחזית – מהמלחמה. הם היו מגיעים למקום יישוב, נשארים שם שבוע-שבועיים עד חודש-חודשיים ושוב נוסעים הלאה.
כך נדדו עד גבול מונגוליה-סין. ממש סיפור היהודי הנודד.
כאשר הסתיימה סוף-סוף המלחמה והתאפשר לצאת את רוסיה – הם חזרו לפולין. כעת כבר הפנימו את מה שידעו קודם לכן. שם ראו במוחש את גודל השואה. בודדים מיהודי רודניק שרדו.
אחוזתם המשפחתית הגדולה, שבזכותה חיו חיי רווחה לפני המלחמה, הייתה ביד זרים. להם נותר אך מקל הנדודים. וכך, כמו כל אלפי השרידים האחרים, מצאו את עצמם במחנות העקורים בגרמניה.
קרובי משפחה מארצות-הברית שלחו להם הזמנה לבוא אליהם לאמריקה והם התלבטו קשות. באמריקה, ידעו, יגיעו מהר אל המנוחה ואל הנחלה, ולאחר כל התלאות שעברו היה זה פתח הצלה ממש. אך ארץ-ישראל הייתה בצד השני של העולם, ולעלות לארץ-ישראל זו הייתה כסיפת הלב, למרות שהם ידעו: אם נעלה לארץ-ישראל, נצטרך להמשיך את התלאות. ארץ-ישראל שהייתה באותם ימים תחת שלטון האנגלים, לא האירה פנים ליהודים. ובכל זאת הייתה זו ארצם.
לאחר כל הנדודים בכל מיני ארצות גויים כמהה הנפש להגיע אל הארץ המובטחת. זו הייתה גם הכוונת הרבי שלהם – האדמו”ר צאנז-קלויזנבורג זצ”ל, שהם היו חסידיו עוד מלפני המלחמה.
כך עלו ארצה והגיעו לרחוב ידיד החולות שבשכונת חסן-בק. השם היפה של הרחוב כיסה על הבתים העלובים שהיו בו. אך הם שמחו במה שהיה העיקר, לחיות בין יהודים בלי לחשוש מכל שייגץ קטן שעובר ברחוב.
עוזי כהן, בצעירותו
צבי סיפר את סיפורו בהתרגשות ואנחנו האזנו לו במתח. עוזי הכיר כבר את הסיפור ועבורו היה זה רענון הידע. שושנה מכירה כפי הנראה את הסיפור היטב וגם היא האזינה לו בשקט. ואני, שזו הפעם הראשונה בה שמעתי את הספור, התרגשתי מאוד ודמעות עמדו בעיני.
בכל פעם שאני שומעת ספור של ‘בוגר שואה’ אני דומעת. כמה עוד עלינו לעבור עד ביאת הגואל? אני חושבת לעצמי בכל פעם מחדש. היש עוד עם כעם ישראל שכה הרבה עבר? ובלבי אני מעריצה מאוד את השרידים שזכו וניצלו והקימו מחדש את בית ישראל. הרי נס ההקמה הוא הנס הגדול ביותר. נס התחייה. אנשים שעברו את כל התלאות והקב”ה נטע בהם את כוח החיות מחדש. נס העצמות היבשות.
כשגדלו שני החברים מחסן-בק, יצא צבי ללמוד בישיבת חב”ד בלוד בעוד עוזי הלך ללמוד בישיבת ‘חברון’. השניים נשארו חברים טובים ושמרו על קשר. עוזי המשיך להגיע אל ביתו של צבי, עד שנישאנו.
באותם ימים צבי ומשפחתו עברו להתגורר בכפר-חב”ד, ואנחנו עברנו לירושלים. שתי המשפחות שקעו בעול הפרנסה, גידול הילדים וטרדות היום-יום.
וכמו שמתרחש פעמים רבות – דרכם של החברים נפרדה.
ל-40 שנה.
כעת, בלובי של המלון, התחילו צבי ועוזי לספר שוב ולהעלות זיכרונות על אנשים מהשכונה שהכירו, כשהם נזכרים בקוריוזים שונים מילדותם ומזכירים זה לזה רמזים שונים, עד שגם שושנה וגם אני לא הבנו את שיחתם.
גם החתן נהרג…
כך התחלנו שתינו לספר אחת לשנייה, כל אחת על עצמה, כדי שגם לנו יהיה משהו מעניין. ומה יותר מעניין אישה מאשר לספר על עצמה לשנייה?
וקרה לנו דבר מדהים.
כל אחת מאיתנו התחילה לספר משהו, והשנייה מגיבה: “גם אני, גם אצלי”. החל מ”אני אוהבת צמחים ויש לי עציצים בבית- גם אני אותו דבר”, וכלה בזה שהבית שלה בית של בנות, עם בן אחד וגם ביתי היה בית של בנות, אמנם עם שני בנים, אך אווירת הבנות שלטה בו.
וכך כל דבר שהזכרנו.
שושנה מספרת לי: “סבי הגיע מעיירה ליד לודז'”, ואני מיד אומרת: “גם סבי בא מעיירה ליד לודז'”.
שושנה אומרת : “אבי בא מז’דונסקה-וולה”, ואני עונה: “גם אבי בא מז’דונסקוולה-וולה”.
יהושע דיאמנט הי”ד, נושא חייל על כתפיו
כמעט צחקנו על עצמינו. כל נושא שעלה בננו – “גם אני. גם אצלי”.
אפילו הדברים הכואבים מאוד היו זהים. שושנה מספרת: “אחי נפל במלחמת ששת-הימים”. ואני אומרת לה: “גם אחי נפל במלחמת ששת-הימים”.
שושנה: “אחי היה לי אח יחיד”, ואני מגיבה: “וגם אחי היה לי יחידי”. אמנם לשושנה יש אחות ולי אין, אך האחים היחידים נפלו.
שניהם בפריצה לעיר העתיקה בירושלים.
הזמן חלף לו לאיטו ובשעה מאוד מאוחרת הפסקנו לשוחח. עלינו לחדרינו המומים. עוזי היה המום מהפגישה המחודשת, ואני המומה מכל הדברים המשותפים לשתינו.
את שארית ימי החופשה בילינו יחד בהנאה מיוחדת, וכאשר נפרדנו ידענו שהפעם הפרידה כבר לא תהיה כל-כך ארוכה. אנו נשוב ונתראה בקרוב.
חזרנו הביתה עם מלאי גדול של סיפורים.
בשבת סיפרתי לילדי על השיחה עם שושנה ועל כל המשותף לשתינו. סיפרתי להם כל מה שהיא ספרה לי על סבה בז’דונסקה-וולה. ואמרתי: סבה הרב וליך עשה כך וכך וכו’. ועל אחיה: שמו וליך, שנפל גם הוא כמו אחי.
עוזי, שהקשיב לי, התערב ואמר: “את טועה. לאחיה לא קראו וליך. שושנה היא מבית דיאמנט. אולי סבה, אבי אמה, שמו וליך”.
לשמע דברים אלה נדהמתי ותפסתי את ראשי. “דיאמנט? – אתה בטוח? אז זה בטח יהושע דיאמנט. הוא היה חבר של יוסי אחי, הוא אשר הרכיב את אחי על הכתפיים בשבת האחרונה לחייהם”.
אחי, יוסי יוחאי, היה אמור לשאת אישה ביום חמישי וכיוון שהיה מגויס, עשו לו ‘עלייה לתורה’ בצבא.
בקושי חיכיתי למוצאי-שבת.
צלצלתי לשושנה ושאלתי: “האם יהושע דיאמנט הוא אחיך?”. והיא, בפליאה גמורה עונה: “כן, לאחי קראו יהושע דיאמנט, אבל מדוע את שואלת?”
“ואת יודעת איך עברה על אחיך השבת האחרונה?”, המשכתי לשאול.
“כן, ודאי”, ענתה לי שושנה. “היה בפלוגה חייל שהיה חתן והחבר’ה ערכו לו ‘אופרוף’ – עליה לתורה, ואחי יהושע הרכיב אותו זמן ממושך מאוד על כתפיו ורקד איתו”.
“ואת יודעת מי היה החתן?” המשכתי בדברי.
“לא, אינני יודעת”, ענתה לי.
ואני לחשתי, כשעיני מוצפות דמעות: “זה היה אחי, יוסי”.
מעבר לקו הטלפון השתררה דממה ורק שמעתי אותה בוכה.
שושנה כל-כך נדהמה, וכאשר נרגעה מעט אמרה לי בקול בוכים: “זה היה אחיך? אז גם החתן נהרג?”
“כן, החתן ומשמחו, שניהם נהרגו באותו היום בפריצה לעיר העתיקה בירושלים”- – –
יהושע לא מאפשר ליוסי לרדת
למחרת שלח לי דוד, בנה של שושנה, סיפור מספר ‘שער האריות’ שכתב ישראל הראל, על ימי ההמתנה שלפני פרוץ המלחמה.
“בבית הכנסת שלנו”, מספר ישראל הראל, “ששכן באוהל הודי הצופה אל-פני תל-מרשה, ניסינו להגיע לאותה התרוממות-רוח שהייתה בשבת הראשונה לכוננות, אך כנראה שחסרו התנאים החיצוניים, שאר-הרוח והמתח. תפילת ערב-שבת הייתה תפילת-שבת בשדה, כשאנו מתכוננים למאורע המשמח הצפוי למחרת: חתן העולה לתורה בשבת שלפני חתונתו.
יוסי יוחאי הי”ד. צילום: יזכור
יוסי יוחאי, חובש צנום וממושקף, קבע שבועות מראש את חתונתו ליום ה’, כ”ט באייר תשכ”ז. בימי הכוננות נזקקתי לטיפולו. הוא הקפיד לטפל בפצע בצורה העדינה ביותר, טיפול שגזל זמן, ותוך טיפול סיפר על מועד חתונתו הקרב ובא, ושקל אם לא מוטב לדחות את הטקס.
ידיעות שונות שהיו לי הביאוני לניתוח מוטעה של המצב המדיני, וסברתי שצפויה תקופת-המתנה ארוכה והבעתי את דעתי שעליו לקיים את החופה בתאריך שנקבע. כנראה שהייתה זו גם דעתו ודעת משפחתו, ונותר לסדר לחתן חופשה לליל חתונתו. דומני שהובטח לו שבבוא היום ייקחנו רכב מיוחד לירושלים עירו, שם עמדה להיערך החתונה, ויחזירנו בו בלילה לשדה.
יוסי לא רצה לעשות ‘עסק’ מהחתונה העתידה, על-כן ידעו על כך רק מעטים והוא ידע להסתיר היטב את המתח שאפף אותו.
אנחנו, שהיינו נרגשים מצרוף האירועים שהמתח שרר בו בלאו הכי, דאגנו שיוכן כיבוד ל’קידוש’ בשביל החבר’ה לאחר העלייה לתורה.
בליל שבת נודע הדבר ברבים וההתרגשות הקיפה את כולם: במשפחה דתית, עליה לתורה בשבת שלפני החתונה היא מאורע חשוב המרגש את המשפחה כולה. וכאן עומד החתן מנותק ממשפחתו – ומי יודע אם יורשה לנסוע לחופתו…
כשהגיע זמן הקריאה בתורה עלתה ההתרגשות. הרגשתי שעכשיו אנו משפחתו, וצריכים לתת לו את הרגשת החמימות שהייתה לו אם אכן היה נמצא בקרבם. נראה שזו לא הייתה מחשבת יחיד, כיוון שכאשר הגיע זמנו לקבל את ה’מפטיר’, פרצה שירה אדירה מפיות המתפללים, המנגינה המסורתית בה מלווים חתן העולה לתורה.
כאשר יוסי אמר את הברכות וקרא את ההפטרה, נחנק גרונו ובאוהל הושלך הס. כשגמר את ברכת ההפטרה השליכו עליו החבר’ה סוכריות, בוטנים וגרעינים, ציוד שהיה לנו למכביר מהחבילות ששלחו לנו ילדי רמת-גן. ואז פרצה ההתרגשות – ואחריה השמחה, החוצה.
“יהושע דיאמנט, ענק (-מטר תשעים ומשהו ס”מ) שחרחר וטוב-לב, שישב כל התפילה על אבן מחוץ לאוהל בית הכנסת כשהוא שקוע בהרהורים, פרץ כסופה פנימה, הניף את יוסי הרזה והצנום מעלה והושיב אותו על צווארו וכך רקדנו כשגרוננו ניחר מרוב שירה, ‘עוד ישמע בהרי יהודה ובחוצות ירושלים קול ששון וקול שמחה – קול חתן וקול כלה…
ויהושע סובב במרכז המעגל ולא נותן ליוסי לרדת… ‘הלוואי ולא תהיה מלחמה’ התפללתי, ‘העולם יכול להיות כה טוב, כשאנשים טובים ושמחים כשניים אלו…’
יוסי יוחאי נהרג אור ליום ג’, יומיים לפני מועד חתונתו, ברחוב שבטי ישראל, כאשר פגז-מרגמה ירדני נחת על הטנדר של תחנת איסוף, שהחיש את הצוות הרפואי של הגדוד להגיש עזרה לפצועים הרבים.
יהושע דיאמנט, איש פלוגה ג’, גדוד 28, ששימח את החתן בנושאו אותו על גבו, נהרג שש שעות מאוחר יותר, כאשר פרץ ל’סימטת המוות’ בניסיון לחסל את עמדת-הקלע שהפילה קודם חללים ופצועים בקרב חבריו”- – –
•
במוצאי-שבת, לאחר השיחה עם שושנה על האחים שלנו, היה לי קשה מאוד להירדם. כל הזמן חשבתי על יוסי אחי היחיד. אני בוודאי אחלום עליו. כבר הרבה זמן עבר מאז חלמתי על אחי, ואני כל-כך מתגעגעת. אולי אזכה לראות אותו שוב בחלום?
בבוקר התעוררתי משינה מרובת חלומות, אך לא על יוסי חלמתי כפי שקיוותי. בשנתי ביקרה אותי תמר ילדתי שלי.
שכבתי במיטה וחשבתי על הפלא הגדול שנקרא מוח האדם. יצירה כל-כך מופלאה, שאין אנו יכולים לרדת לעומקה. על כל הזיכרונות העצורים בה, ואין אנו שולטים בהם. הנה, הייתי בטוחה שאחלום על אחי, וכאשר אני מדברת וחושבת על יוסי, אני חולמת על תמר.
פוגש אדם חבר אותו לא ראה 40 שנה, הכיר אותו כצעיר גבוה ורזה ופוגש אדם מבוגר, מלבין ומכריס, ומזהה אותו כחברו האבוד מאז היותם צעירים, למרות השינוי שחרטו בו השנים ומזיכרונו עולה תנועת אצבעות מסוימת, כמעט ולא מורגשת, בעקבותיה הוא בטוח שאכן זה חבר ילדותו.
אין אני יודעת מדוע נתפסתי דווקא לפלא שנקרא מוח. כל החיים שלנו מלאים בפלאים שהבורא יתברך מזמן לנו.
הפגישה הזו הרי היא אחת מהן.
• הסופרת מרים כהן היא מחברת רבי-המכר ‘יתומה לשתי אימהות’ ו’מאחורי החומות’