הגאון רבי ישראל מאיר לאו, יושב ראש מועצת ‘יד ושם’ , התייחס לדבריו של סגן הרמטכ”ל יאיר גולן, ואמר: “הניחו לשואה והרפו ממנה. של נעליך מעל רגליך כי הנושא קדוש הוא וכאוב מאוד, ואין לערב בנושא זה שום דבר אחר”.
הרב לאו הוסיף ואמר: ” בישראל ישנם מקרים חריגים, כמו דומא או רצח הנער אבו חדיר, ועליהם צריך לתת את הדעת במסגרות הנכונות – במשטרה, בפרקליטות, בבית המשפט. אבל אין שום דמיון לאירועים ההם”.
את הדברים אמר הרב בתגובה לנאום האלוף, כי”אם יש משהו שמפחיד אותי בזיכרון השואה, הוא זיהוי תהליכים מעוררי חלחלה שהתרחשו באירופה בכלל, ובגרמניה בפרט, אז לפני 70, 80 ו־90 שנה, ומציאת עדות להם כאן, בקרבנו, היום, ב־2016″.
סגן הרמטכ”ל ספג גם ביקורת מניצולת שואה, רחל זייני, ניצולה בת 94, שכתבה לו: “התמלאתי צער עצום למשמע הצהרותיך ליום השואה. ההשוואה שערכת בין גרמניה שלפני המלחמה ובין ישראל היום נראית לי חסרת כל בסיס, והיא ככל הנראה פרי אי-הכרה של תקופה שקדמה ללא ספק ללידתך.
“הייתי רוצה בתורי לערוך כמה השוואות”, כתבה זייני, “אבי סיים את לימודי המשפטים בברלין ב-1916 מפאת ה’נומרוס קלאוס’ שמנע ממנו כיהודי ללמוד בבודפשט, המקום הקרוב ביותר למקום מגוריו.
“באוניברסיטת ברלין הוא ראה את ניצני הנאצים, שם הסטודנטים, בתמיכת הפרופסורים, היו מפליאים את מכותיהם בסטודנטים היהודים.
“במדינת ישראל, הסטודנטים הערבים יכולים ללמוד בכל מקום הנראה להם, ובנוסף לכך הם זוכים לאפליה המעדיפה אותם (מכנים זאת: ‘אפליה מתקנת’)”.
בהמשך התייחסה זייני להשוואה של גולן: “אני בעצמי הייתי עדה וקורבן של אכזריות הרופאים הגרמנים, ובתוכם של מנגלה. במהלך חורף זה, אושפזתי בבית החולים הדסה, ונוכחתי לראות את היחס ההומני הבלתי מסויג של הרופאים היהודים כלפי כולם, כולל כלפי המחבל ששכב במיטה הסמוכה למיטתי.
“אני זוכרת את אי-האכפתיות של הצלב האדום שסירב לעזור או אפילו להקשיב ליהודים. אני רואה כל יום את מסירות הנפש של מגן דוד אדום ושל, זק”א, המטפלים בכולם בהשוואה, כולל אלו שבאו בכדי לרצוח”.
עוד מספרת זייני על חוויותיה: “אני מתגוררת במרחק של כמה מאות מטרים מהמקום בו נערה צעירה נכוותה באופן קשה באוטובוס. בניגוד לכך בדואר, בבנקים או בחנויות אני מבחינה בחופש המוחלט לו זוכים הערבים. אז אני נזכרת במנהיגות ההונגרית שכפתה על עורכי הדין היהודיים לנקות את רחובות ה-PUSTA ההונגרית באמצעות מברשת שיניים”.