אולי נרד לטולוז, הגב’ ירום?

כמעט מדי יום אני מקבל לתיבת הדואר של ביתי עלונים עם סיפורים קורעי לב על אלמנות ויתומים, חתנים וכלות שעלה המוות בחלונם. למרות שעלונים אלו הם מעשים שבכל יום בתיבת הדואר, אני משתדל לא להישאר אדיש כלפיהם, אני קורא אותם, לעתים מזיל דמעה וכשידי משגת אף משתדל לעזור ולסייע בתרומה צנועה לאותם מסכנים ואומללים.

אלא שכל זה השתנה לפני מספר ימים. אז נזדמן לי לקרא את הטור של ציפי ירום. קראתי ופתאום זה הכה בי כרעם ביום בהיר. קטן אמונה שכמוני. הלא אנו מצויים בתחילת חודש סיון – כשלושה חודשים עד ראש השנה. מה שאומר שמזונותיהם של אותן אלמנות קצובים לפחות לעוד שלושה חודשים. מי אני, שאפקפק ככה בקדוש ברוך הוא ואחשוב כי אני הוא זה שעוזר להם בתרומתי הדלה? וכי הבוס של אבי המשפחה שנפטר, זה שהיה משלם לו את המשכורת כל חודש, הוא זה שפרנס את המשפחה עד עתה? מדוע ישנם כל כך הרבה ארגוני צדקה? מדוע ישנם ילדים שמבכים לאימא שהיא הבטיחה להם עוף לשבת? וכי האימא היא זו שמחליטה אם יהיה עוף או לא?

רק שלמזלי, השאלה הקשה הזו לא התחילה אצלי. גם הגמרא במסכת נדה (דף ע:) נדרשה לשאלה הזו: למדנו מרבי יהושע בן חנניא ש ”הא בלא הא לא סגי” – יחד עם השתדלות רוחנית, מחויבים אנו לעסוק גם בהשתדלות גשמית. וגם במדרש תהילים  ( קל”ו כ”ט): “’למען יברכך ה’ אלוקיך’ – יכול אפילו יושב ובטל?   תלמוד לומר (דברים י”ד כ”ט): ‘בכל מעשה ידך אשר תעשה’“.

כל בעלי המוסר מסבירים שההשתדלות הזו וההבנה הזו היא לא בעיה באמונה. היא היא האמונה.

אנו לא המפרנסים, אבל..

נכון. אין חולק על כך כי אנחנו לא המפרנסים וכי מזונותיו של אדם קצובים לו, ועם זאת מחובתנו האמונית לעשות את ההשתדלות. מרגע שקוללנו “בזיעת אפיך תאכל לחם” על האדם לעשות את ההשתדלות שלו על מנת להתפרנס בכבוד.

כשבג”צ מחליט על קיצוץ בהבטחת ההכנסה של האברכים, אז כן. יש מקום לעשות חשבון נפש על כך. לא כי אולי המדינה שאותה את מכנה הגב’ ירום, “הפריץ”  היא זו המפרנסת אותנו, אלא כי המדינה היא השליח של הקדוש ברוך הוא לפרנס אותנו. אם מתקבלת החלטה לבטל את הבטחת הכנסה, אולי זה אומר שהשנה הקדוש ברוך קצב לאותם אברכים קצת פחות משנה שעברה וזה רק מתבטא בצורה כזו? את מכנה את הסכום המוענק כ”פרוטות עלובות שזורקים לאברכים”, אך להרבה אברכים אין את הפריווילגיה לקרא לסכום הזה פרוטה עלובה. הפרוטה העלובה הזו היא הלחם של הילדים שלהם.

במאמרך, את קוראת למדינה בשם “הפריץ” וממליצה להקשיב לסאטמר רב.

אבקש להציג נתון קטן: עם כל הקיצוצים, אותו “פריץ” הוא עדיין מחזיק התורה הגדול ביותר בעולם. לו רק השכילו קברניטי המדינה לקרא לתקציב הישיבות בשם אחר, נאמר “קרן וולפסון”, ותחת השם ה”פריץ” היינו קוראים לה “הנגיד הידוע הגאון הרב רב”, אני משער שבחתונות של רבנים היא אפילו הייתה מקבלת מקום של כבוד במזרח. וכן, אותם תקציבים, גם אם הם רק “פרוטות עלובות” הם עדיין מחזיקים תורה במשך עשרות שנים.

אולי נרד לטולוז?

ובכלל, ככל שחושבים על כך, אולי את צודקת.אולי הסאטמר רב צדק. אולי צריך להתנתק מהמדינה ולרדת ממנה. ניסיתי לומר את זה לרב יונתן סנדלר הי”ד ושני בניו, אבל הם נורו ונרצחו מחוץ לבית הספר בטולוז, או לזוג עמנואל ומירה ריוה הי”ד שנרצחו ביריות מחוץ למוזיאון היהודי בבריסל. המשותף לשניהם היה שהחטא היחיד שלהם נבע מעובדת היותם – יהודים.

אבל גם אם לא ננדוד עד החדשות המעיקות, אני בטוח שאת, כמוני, קראת את  יתד נאמן של יום שלישי האחרון, ואפילו שם הכותרת זעקה “אירופה אנטישמית” – עם עלייתו של הימין הקיצוני לשלטון (ולא. אין הכוונה ב’הימין הקיצוני’ לד”ר מיכאל בן ארי או לנוער הגבעות).

כל זה מתרחש סביבנו בזמן שכאן – בירושלים עיר הקודש, נאספים מאות אלפים ל”הפגנת המיליון”, לבושם חרדי, עוטי זקן, פיאות וציציות שמתבדרות ברוח ומכריזים את נאמנותם לה’ ותורתו. האירוע הזה לא רק עובר בשלום, אלא גם מי שדואג לתגבר אוטובוסים ולאבטח את האירוע הוא “הפריץ”. יכול להיות שהסאטמר רב צדק. את מוזמנת לנסות את זה באירופה.