1. אני לא יודע לנפוש
עם סיומה של חופשה משפחתית קצרה בצפון, אני חושב שאני יכול להכריז רשמית שאין לי מושג איך עושים את זה. נופש מוחלט, בלי שום לו”ז, מכניס אותי לסוג של התקף חרדה ולגעגועים עזים לשגרה.
אני נאחז בשלוש התפילות היומיות כמו בעוגן הצלה, ופשוט לא מצליח להבין מה אני אמור לעשות בכל שאר היום.
לטייל? זה לא בשבילי. לפי התמונות שהתפרסמו, חברי סיעת הבית היהודי טיילו מספיק בשביל כל עם ישראל. אני מהסוג שנכנס לחדר במלון, מדליק מזגן, ודבר ראשון מחביא מהילדים את חוברת הוואוצ’רים הפרסומית של ‘קופונופש’ עם כל הגמלים והג’יפים, האומגות והקיאקים, כדי שלא ייכנסו להם רעיונות לראש.
לקרוא ולנוח? הרי יותר נוח לי לקרוא ולנוח בבית שלי, עם כל הספרים שלי, והספה שלי, והשקט שלי. להיות עם הילדים? הם ממילא כל היום רצים בין הקוסם לליצן, לבריכה, למשחקייה (בסוף חופשת פסח הדבר הכי קשה היה להזכיר לכל אחד מהם באיזה כיתה הוא לומד).
לישון? אוקיי, ישנתי, אבל לצערי שינה זה לא דבר שאפשר לאגור. כלומר, בהחלט הייתי שמח להוסיף שעות שינה לחיי, אבל אני הרי לא יכול לישון בזמן החופשה בשביל ימי השגרה.
לאכול? כמה בן אדם יכול לאכול? וזו כידוע ממש תורה שלמה כשאתה בנופש. כמה צריך לאכול כדי לא להיות שבע מדי, אבל גם לא להיות רעב מדי עד שחדר האוכל ייפתח שוב. בבוקר תאמר מי ייתן ערב, ובערב תאמר מי ייתן בוקר.
אומרים שיש לאדם אינטליגנציה, ויש אינטליגנציה רגשית, ובכלל, מגלים בדורנו המון סוגים של תבונה. אז אולי יש גם אינטליגנציה חופשתית? אולי זה סוג של כישרון ויכולת, לצאת לחופש, ויש אנשים, כמוני, שפשוט אין להם את זה?
2. האמריקאים הם לא אמריקאים
כששמעתי שרוב חדרי המלון שבו נשהה הושכרו באופן מאורגן לקבוצה אמריקאית, כבר ידעתי מה לדמיין. ביני לביני חשבתי על אנשים קולניים שמבקשים מהמלצר כל הזמן עוד קטשופ.
אז זהו, שלא. אני מבקש סליחה ומחילה על כל מה שחשבתי על אמריקאים, ועל יהודים אמריקאים, ועל דתיים אמריקאים בפרט.
אתם ממש לא קטשופ כמו שסברתי, ואתם ממש לא שטחיים וריקניים כמו הדימוי של אמריקה. אפילו להפך. אם יש משהו ששמתי לב אליו (וכאמור, היה לי הרבה זמן לבהות בחופשה הזאת) זה הרצינות שהקבוצה הזאת הפגינה. כמעט הייתי אומר כובד ראש.
עשרות גברים ונשים שמתייצבים לתפילות ולשיעורים, ושיושבים לסעודות מלאות וגדושות בדברי תורה ובשירים (וזה מאוד קשה בחדר אוכל גדול של בית מלון, כידוע).
אתם יודעים מה? אם נחזור לרגע לאינטליגנציה החופשתית – אז להם יש את זה בענק. זה קשור אולי לתרבות האמריקאית של היציאה להרים לשבועות ארוכים של חופשה. כשזה הנוהג שנה אחרי שנה, קיץ אחרי קיץ, יום ועוד יום של חופשה, אתה חייב לדעת למלא לעצמך את הזמן בתוכן ובמשמעות, אחרת באמת תשתגע.
והם, כאמור, יודעים לעשות את זה: בין מנחה לערבית הרגשתי לפעמים קצת כמו בישיבת בין הזמנים, מוקף עשרות לומדים רציניים, שזה החופש שלהם, לשבת עם הילד שלהם והשוטנשטיין שלהם לחוף הכינרת.
על הצד התורני היה ממונה הרב מיכאל ימר, ראש ישיבת שעלבים החדש, ולצדו עוד כמה רבנים ורבניות. כשראיתי את חוברת המראה-מקומות, שחולקה לקראת השיעורים השונים, חשבתי שאולי נפלתי על קבוצת נופש של אברכים או רבנים, אבל לא, הם היו בעיקר רופאי שיניים.
היו שם שבטים רבים שמיעוטם (עדיין) בחו”ל, ורובם בארץ (כלומר בבית שמש). מרגש לראות משפחות כאלה שעולות ארצה, ממש לא מתוך מצוקה כלכלית או בגלל אנטישמיות, אלא פשוט כי זה המקום שבו יהודים צריכים לחיות. אם כי לרגע עברה בראשי המחשבה שאולי גם העלייה לארץ הפכה מערך מרכזי בציונות למשהו של דוסים בלבד.
היה זה כשהקוסם ואיש הטלפתיה ליאור העלה בשיא ההופעה לבמה מתנדב מהקהל (נדמה לי שרופא שיניים) ושאל אותו איפה הוא גר. “היום אנחנו גרים בבית שמש”, ענה האיש, שעוד רגע עמד להיחתך לשניים, “אבל עד לפני שנה וחצי בבוסטון. זכינו לעשות עלייה”.
“גרת בבוסטון?”, אמר הקוסם בעיניים בורקות, “וואו, איזה כיף לך!”
3. יש הגדות של פסח שהן לא רק לפסח
להמליץ על הגדה שבוע אחרי פסח זה כמו… כמו להמליץ על הגדה שבוע אחרי פסח. אין לי דימוי מוצלח יותר (כי דווקא לאתרוגים יש ריח נפלא גם אחרי סוכות). אבל מה לעשות שגם שבוע אחרי אני עדיין קורא את ההגדה הזאת? ‘בצלו חמדתי’, זה שמה (הוצאת ‘יפה נוף’). כותרת המשנה: “הגדה של פסח – להסתופף בצלו של מרן רבי אהרון יהודה לייב שטיינמן שליט”א – פניני דעת, הארות, הלכות וסיפורים”.
התחלתי לקרוא את הספר, על תקמ”ג עמודיו, בערב החג, ולדעתי באמת שאין שום סיבה לעיין בו רק בפסח. נכון, הוא מבוסס על ההגדה, אבל הוא בעצם פורש בפני הקוראים את משנת החיים של הרב, שאליה אנחנו לא מרבים להיחשף ביומיום.
הרי אם שומעים על הרב שטיינמן בתקשורת, זה בעיקר בהקשרים של פוליטיקה וחדשות. האם אנחנו באמת מכירים את האיש? כמה, למשל, ההערצה שרוחשים לו מביכה אותו וגורמת לו לחשבון נפש תמידי? (“אל תחשוב שלאנשים גדולים אין יצר רע”, הוא אמר פעם לתלמיד, “איזה יצר הרע יש לי… ובפרט כבוד. שרים ‘ימים על ימי מלך תוסיף’. אתה חושב שזה פשוט? כמה תפילה צריכים על זה. כמה כוח לעמוד בניסיון. לא להיכשל וליפול חלילה”).
הנה רק כמה טעימות קטנות מתוך האוצר הזה:
• גם בגילו המופלג (102 וחצי!) הרב שטיינמן טורח להגיע לשאת שיחות חיזוק בכל רחבי הארץ (ועד לא מזמן גם בעולם). הוא אומר שוב ושוב: “אנשים בגיל שלי כבר השכיבו אותם לישון… אם השאירו אותי בחיים, מוטל עליי לפעול ולהפיץ תורה בעם ישראל”.
• אחד מתלמידי החכמים בירושלים נכנס אליו עם בנו, ובפיו התלבטות לאיזו ישיבה ללכת. האב והבן החלו לדון על רמת הלימוד וההספק בישיבות שונות, אבל הרב קטע את הדיון: “היכן עובדים יותר על המידות, ביררתם? בישיבה שבה עוסקים יותר בתיקון המידות – תבחרו!”.
• ועוד בענייני חינוך: באחת הישיבות ביקש ראש הישיבה לעודד את התלמידים לחזור על החומר והודיע שמי שיקבל ציון גבוה במבחן המסכם יזכה בפרס.
כשסיפר על כך לרב שטיינמן העיר לו: “יש בחורים שהם עמלים מאוד אבל לא זוכים לקבל ציון גבוה. יתכן שזה כי הם מוכשרים פחות, יתכן שבגלל שאינם יודעים להתבטא בכתב. איך אפשר לתת פרסים רק לפי ציונים? זה לא נכון. צריך לתת מתנות יקרות ערך לאלו שעמלים ומשקיעים יותר. הם אלו שבסופו של דבר גם יתעלו יותר”.
• בעבר נהג הרב שטיינמן להגיע לישיבה אחרי השקיעה, בזמן סעודה שלישית, ולדרוש בפני הבחורים בענייני מוסר. באותן שנים לא הייתה תאורה בישיבה בזמן סעודה שלישית בגלל ההקפדה לא להשתמש בחשמל בשבת. לימים הותקן גנרטור, אבל הרב ביקש להמשיך ולדבר בחושך. “אני לא מסוגל לעמוד ולהגיד דברי מוסר באור. איך אני יכול להסתכל בפניהם של הבחורים ולהגיד להם מה לעשות? מי אני שאומר בפניהם?”.
אחד מגדולי הדור, מרגיש לא נוח מול בחורים צעירים. הסיפור חזר על עצמו כשהזמינו אותו לדרוש ולחזק בכנס של מורות. “מה אתם רוצים ממני, שאעמוד ואומר מוסר למורות? תחשבו באיזה נשים מדובר כאן: קמות בבוקר מוקדם, מארגנות את כל הילדים שיצאו בזמן ללימודים, אחר כך נוסעות לבית הספר, שם במשך כל הבוקר מלמדות ומחנכות בנות ישראל לתורה וליראת שמים, בצהרים חוזרות הביתה, שם מחכים להן הפיצקאלך. אם תנסנה ללכת לנוח – הקטנים יתחילו לבכות… אז נכון שצריך חיזוק, אבל אני יכול לומד מוסר לכאלו נשים צדקניות!?”
• כאשר שימש הרב דוד לאו כרבה של מודיעין, נכנס להתייעץ עם הרב, וביקש ברכה לתושבי העיר. ענה הרב שטיינמן: “יהי רצון שכל יהודי העיר יהיו יראים ושלמים”.
כשראה את פליאתו של הרב לאו, הוסיף: “נכון שזה נראה רחוק, אבל להתפלל על זה צריך…”
• לפני כמה שנים הגיע יהודי קשיש משוויץ לביתו וביקש להיכנס. זה כבר היה אחרי שעות הקבלה ולכן נאמר לו שלא יוכל לדבר עם הרב. אבל הוא אמר שאין לו כל כוונה להפריע. רק לראות אותו וללכת.
“למה כל כך חשוב לך רק לראותו?”, הוא נשאל, וענה: “בתקופת השואה הלכתי בשעת לילה מאוחרת בציריך ברחוב הסמוך לבניין הישיבה, וראיתי שבוקע ממנה אור קטן. כשוויצרי יקה, שהכול אצלו מסודר, הייתי בטוח שאין שם איש ונכנסתי לבית המדרש כדי לכבות את האור. להפתעתי ראיתי שם בחור נמוך קומה, עומד שם לבדו ולומד במתיקות מיוחדת. לא יכולתי להתאפק, ניגשתי אל הבחור ושאלתי אותו ‘מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול?’. הייתי בטוח שהוא יענה לי שהוא רוצה להיות רב או ראש ישיבה גדול, אבל הוא השיבני ‘אני רוצה להיות מרכבה לשכינה’.
הערכתי מאוד את הדברים והלכתי משם. לפני כמה זמן שמעתי שהבחור הנמוך ההוא אכן גדל ונהיה לאחד מגדולי הדור. לכן באתי הנה, כי לראות איך נראית מרכבה לשכינה”.
• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’