לסלוח? הרכבות לא נותנות לנו

“מתי תסלחו לנו כבר?”

נפגשנו במקרה בפינת הקפה של מרכז ההרצאות אליו הגיע יחד עם חבריו, בו ביקרתי גם אני.

הוא היה סטודנט גרמני גבוה ונעים הליכות, שהגיע לכאן במסגרת תכנית לחילופי סטודנטים.

ואת השאלה הישירה הזו הוא שאל אחרי שיחה מרתקת, אותה התעקש לנהל בעברית כמעט רהוטה, שיחה שכמו בתסריט ידוע מראש התקדמה לעבר אותו יעד סופי אין סופי: השואה.

הוא שאל לא כמתריס, לא כמי שטוען שבהכרח הגיעה עת סליחה מוחלטת. רק כמבקש להבין ולעבד לעומק את תפיסת הקרבן, אחר שסיפרתי על ההיסטוריה המשפחתית הפרטית, ובעיקר כי הצהרתי שאני מקווה שכף רגלי לא תדרך על אדמת גרמניה לעולם.

 ולא ממש ידעתי מה להשיב לו.

 אחרי הכל, רבים כל כך מבני העם הגרמני כמותו, הכו ומכים על חטא ומכירים ללא סייג בעוול שעמם היה אחראי לו.

האם לא הגיעה, אפוא, העת להשתחרר ממטען הכאב הזה, לוותר כבר על מחוות ריחוק הצהרתיות שעדיין קיימות בחברה הישראלית בהימנעות מלבקר בגרמניה, ודאי להתגורר, או העדפת רכבים שלא מתוצרת גרמנית מחד, כמו על הציפייה להמשך נשיאה באשמה של “הגרמנים החדשים” שלא היו “שם” מאידך, ופשוט לסלוח קולקטיבית ללא סייג?

 ובכלל, האם מערכת היחסים התקינה ואפילו עמוקה עם העם הגרמני מזה עשרות שנים לא מעידה שבפועל כבר סלחנו לחלוטין?

 אחרי שחשבתי מעט השבתי: יתכן שאמנם הגיע הזמן לסלוח, יתכן.

אבל הרכבות עדיין לא נותנות לנו.

 כלומר, השואה אכן הסתיימה. ובחלוף הזמן גם הנפש מסוגלת למצוא תעצומות, לכבוש את הכעס כלפי עם שהפך לאומת קלגסים ולשוב לתת בו אמון.

 ואחרי הכל, כאשר תאמר עכשיו את המילה “רכבת” לישראלי בן דורי, דור שלישי לשואה, עדיין באופן בלתי רצוני המחשבה, יתכן שאפילו הראשונה שלו תהיה, לא נסיעה לעבודה או רכבת צעצוע, אלא קרונות בקר בדרך אל המוות.

כך שלטוב ולמוטב אנחנו עדיין שם, חיים את השואה. יותר נכון, מתים אותה. וכשמשהו כך חי-מת בך אתה לא מסוגל וגם לא אמור להמשיך הלאה לגמרי.

אולי דווקא כאשר השואה לא תהיה טבועה כל כך בדור שלם, ביום בו תהיה זיכרון נורא אך ללא שאריות הווייה מציאותית ונוכחת, כשרכבת תחזור להיות סתם רכבת, ניתן יהיה גם לסלוח באמת ובאופן סופי.

כשיגיע היום הזה אולי גם אגיע לביקור בגרמניה, אולי אפילו יחד עם בניי ונכדיי, ונוכל ליהנות ממערכת הרכבות היעילה שלכם ומהנוף הגרמני הטס מבעד לחלונות.

אך בינתיים, הרכבות שלנו עדיין לא שבו לתחנת המוצא.

•

המפגש הזה התרחש לפני למעלה מחמש עשרה שנים כשעוד הייתי רווק צעיר.

נזכרתי בו בחול המועד האחרון כשנסעתי עם בניי ברכבת הקלה הירושלמית לכיוון העיר העתיקה, כשבשער שכם עלו פתאום צמד תיירים ששוחחו ביניהם בגרמנית.

 “לשמוע גרמנית על רכבת לא עושה לי טוב”, אמרתי בחיוך לאביעד בני בן ה-10 שישב לידי.

“למה, אבא?” הוא שאל.

העדפתי שלא לענות.

מי יודע, אולי הרכבת שלו כבר חזרה לתחנה.