9 שנים של שתיקה ובריחה מראיונות נשברו הבוקר, בגלריה פשוטה אך מעוצבת להפליא, עם גרם מדרגות ארוך שמוביל למעלה הקומה השנייה בשכונת תלפיות בירושלים.
זהבה בנימין – אחת הנשים המרתקות, המרגשות והחכמות שפגשתי בחיי.
היא בתחילת העשור החמישי לחייה ופניה אינן מסגירות את גילה. מטופחת להפליא, בביגוד יוקרתי, שיער מבריק, איפור עשוי בקפידה על פניה, ציפורניה צבועות ונקיות, והיא עונדת תכשיטים שתואמים באופן מדוייק לג’קט הלבן המונח על כתפיה. שום פרט לא מסגיר שהאישה העומדת מולי היא אחת המעצבות המוכשרות, הנדירות והגדולות בעולם בגילוף ועיצוב ארונות קודש, ספרי תורה, תכנון והנדסה נכונה של חלל בתי כנסת, בארץ ובעולם, ומי שאחראית על אלפי דגמים, הנצחות ונר תמיד הפזורים בכל פינה.
מספיקים לי חמש דקות להבין שהאישה שיושבת מולי שונה, מבריקה – גאונה.
היא בכורה מבין חמישה ילדים, בת לזוג הורים שעלו ממרוקו. אביה ז”ל היה אחד מקבלני הבנייה הגדולים של העיר אשדוד, נצר למשפחת רבנים גדולה וחשובה.
סבה, חכם מסעוד אלמקייס ז”ל, היה רב ושוחט במרקש, וסבה מצד אימה, שמעון אסולין ז”ל מפז, היה חזן בבית כנסת. סבתה, מסודי אסולין ז”ל, היתה פעילה בחברת קדישא כמו אימה לפניה.
כבר בגיל 10 התחילה זהבה לצייר פורטרטים, ומכרה לשכנים – למורת רוחו של אביה – ציורים עשויים פחם, במחיר שהרוויח באותה תקופה פועל בניין.
השוני בה בלט. מקטנות במקום לרדת ולשחק עם ילדים בני גילה, הייתה יושבת ימים על גבי ימים וקוראת ספרים. וכשלא קראה את הספרים, הייתה הולכת לעזור לאביה במשרד.
בהיותה בת 14 החליטה על דעת עצמה ללכת ללמוד בחוות הנוער הציונית, ללמוד את מלאכת העיצוב שאותה אהבה. היה זה אחד מבתי הספר היחידים שלמדו בו עיוני ומקצועי. אחרי שכנועים רבים הצליחה לקחת את אימה לראיון אצל מנהל בית הספר.
היא נזכרת ומספרת: “אמי היקרה דאגה מאוד לכל נושא הכשרות. הדבר הראשון שעשתה כשהגענו לחוות הנוער הציונית היה להיכנס למטבח. כשנתקלה במבשלת המטבח וראתה אותה עם מטפחת לראשה, נתנה לי מיד את ברכתה”.
אחרי ראיון קצר ומרשים, קיבל אותה מיד המנהל, תוך הבטחה לאימה שישלב אותה גם במלאכת האומנות. זהבה, שידעה שהיא שונה מבני גילה, העדיפה להעביר את אותה תקופה בקריאת ספרים ולימודים. היא לא ניסתה לפתח קשרים עם חבריה ללימודים והייתה עסוקה ללמוד את מלאכת הגילוף אצל מורה אהוב: בנו-בנימין גליקמן, מי שלימים קיבל את אות יקיר ירושלים.
נשמע שהייתה לך ילדות די אומללה?!
“כן, הייתה לי ילדות שונה, לא שמחה. ידעתי מגיל צעיר מאוד שאני ‘לא רגילה'” .
את אישה, לא דתיה, אך בכל זאת עוסקת באחד הדברים הקדושים לעם היהודי, כמו בניית ארונות קודש ועיצוב נרתיקי ספרי תורה. איך זה משתלב?
“אם איאלץ להגדיר את עצמי, אומר שאני לא שומרת מצוות. בעיקר בהשוואה לאימי הצדקת. גדלתי בבית מאוד מסורתי ואני לא עובדת בשבת ויהי מה. אפילו לחשוב על העבודה נראה לי חילול הקודש. הרבה אנשים מתפלאים כשרואים אותי מגיעה לבתי כנסת או נפגשת עם רבנים חשובים”.
הרבנים איתם היא נפגשת מתייחסים לזהבה בכבוד השמור רק לה, והיא מבחינתה מרגישה שליחות מיוחדת בעבודה אותה היא מבצעת.
שיחת טלפון מהרב מנצור, רב מקהילת החלבים בברוקלין, קוטעת את שיחתינו.
“ידייך מעשה אומן”, הוא אומר לה וקולו מתרגש.
הם קובעים להיפגש כדי לתכנן תיק לספר תורה שיתרם ליום השנה לרב עובדיה יוסף זצ”ל לאחד מבתי הכנסת בירושלים. “התיק של ספר התורה”, היא מגלה לי בסוד, “יהיה מעוצב כמו גלימתו של הרב עובדיה, והכתר יהיה כמו המצנפת שלו. אולי, הכל בגדר רעיון עד שהידיים עובדות”.
דרך אגב, היא מציינת: “כמה מהמצנפות של הרבניים הראשיים אני עיצבתי ותפרתי. גם לחסידות בעלזא בבית שמש אני יוצרת עכשיו מנורה מיוחדת במינה. ביקשו שההקדשה תהיה לעילוי נשמת הרב עובדיה יוסף ובנו הרב יעקב יוסף.
“הייתי מאוד קרובה לרב עובדיה יוסף. עיטרתי את ארון הקודש והתיבה ב’יחוה דעת’, ויצרתי שלושה תיקים לספרי תורה שהוצבו בביתו. את יודעת, בלילה שהוא נפטר חלמתי שהוא מניח את ידו על כתפי ואומר לי: הכל יהיה בסדר.
“אני מרגישה כל-כך ברת מזל שאני פוגשת כאלה דמויות מדהימות, ובכלל המפגש עם כל המרקם האנושי של עם ישראל באשר הוא מרתק אותי ביותר”.
זהבה נותנת לי להציץ בספר האורחים שחתום וכתוב בידי שועי עולם, מכתבי הוקרה מכל העולם, ולהבדיל הראשל”צ מרדכי אליהו, מרן עובדיה יוסף, הראשל”צ בקשי דורון, אך במיוחד משך את עיניי כתב ידו המסולסל של פרופסור ראובן פוירשטיין ז”ל, שימים אלה הם השלושים לפטירתו. פרופ’ פוירשטיין הוא ממציא שיטת החינוך לילדים מיוחדים -“הלמידה המתוכת”.
“הר געש”, הוא כותב על זהבה, ואני מנסה להבין את פשר העניין.
“ראובן היה דמות משמעותית בחיי, הוא זיהה את פצצת הכישרון העומדת מולו. במשך שנים הוא תמך, ביקר ועודד אותי להמשיך בדרך אותה בחרתי. לימים, על מנת שאוכל לפרנס את משפחתי בכבוד, הייתי מורה במכון פורשטין לילדים המיוחדים, שאליהם כל-כך נקשרתי. שמונה וחצי שנים עבדתי שם, ואהבתי כל רגע, כל יום ליד האדם המדהים הזה רק לימדו אותי עוד ועוד… אני חושבת ששם הבנתי את החשיבות של הגישה לשונה, לאחר”.
בימיו האחרונים ביקש מזהבה לבקרו, וביקש ממנה: “את הכבוד להגיש אותה לפרס ישראל ויקירת ירושלים”, כי העולם צריך לדעת ולהכיר מי היא זהבה בנימין.
אנחנו חוזרות חזרה לעיצובים המיוחדים שלה.
את מאוד יצירתית, מהיכן את מביאה את כל הרעיונות האלה?
“המוח הוא קטלוג בלתי נדלה. אין יום שאני לא לומדת דברים חדשים. מביאים לי שם או סקיצה ואני מוציאה אין ספור דברים. אני גם חוקרת המון בספרים – יש לי ספריה ענקית ומקיפה מספרי קודש ועד אמנות, אתנוגרפיה וטכנולוגיה. לדוגמה אם יתנו לי לעשות תיק לספר תורה לעילוי נשמת השם ‘משה’, אני פשוט אפתח ואקרא כל ספר שאני רק יכולה ואלמד על השם הזה. הרבה פעמים משם מגיעה אלי ההשראה. בנוסף יש דברים שהם נבצרים מדעתי, ואני פשוט מצליחה להביא עבודה שאין לי מושג איך חשבתי עליה”.
את כשרון נדיר ומיוחד במינו, האם לא פנו אליך לעבור לחו”ל?
“בוודאי שפנו. יצירות שלי פזורות ברחבי העולם, ארה”ב, צרפת, אנגליה, רוסיה ועוד. אך סירבתי , אהבתי לארץ ישראל גדולה מידי. ולירושלים בעיקר.
ומהנצרות והאיסלם לא פנו אליך?
“פנו אלי מהנצרות ובקשו ממני להכין צלבים עם אוויר של ירושלים – אך סירבתי”.
אני מבינה שאת מרכיבה ביחד עם הצוות את ארונות הקודש ועובדת עבודה פיזית ממש. איך את עושה את זה ושומרת במקביל כל-כך על טיפוח?
“הגוף הוא כלי העבודה. בעצם הוא נכס משמעותי. אם אני לא אשמור עליו, הוא לא ישמש אותי. אני שומרת באופן יומיומי על טיפוח.
“וכן, אני מעורבת ומרכיבה באופן אישי כל ארון קודש, לוחות הנצחה, ודואגת שהכל יהיה בשפה עיצובית אחת. אם מישהו שם משהו שלא לרוחי ולדעתי הורס את קדושתו של בית הכנסת, אין לי בעיה לטפס על פיגום של 7 מטר ולשנות או לפרק את זה במו-ידיי.
“אנחנו מדברות על דברים ששוקלים טונות ומגיעים לגבהים אדירים. אני דואגת להנדסת אנוש נכונה, כדי שיהיה נוח למתפללים. כשאני עושה את העבודה הזאת אני מרגישה כצינור, כשליחה.
“פעם מישהו שאל אותי: זהבה למה כל הבניה שלך צריכה להיות כל כך מסיבית וגדולה? עניתי לו: אני בונה טנקים לצבא ה’, זה חזק, יציב, לעולמי עד, לתפארת תורתינו הקדושה”.
כמה בתי כנסת בעולם נבנו על ידיך?
“יצירותיי מפארות למעלה מאלף בתי כנסיות ברחבי הארץ ובעולם. בסטודיו נוצרו למעלה משבעת אלפים דגמים לתשמישי קדושה, חפצי חן ועיטורים לבתי כנסת. תפילות, פסוקים ולהבדיל שערים, מעקות, ושאר אלמנטים, ובכלל – הכל לבית הכנסת”.
איך מחזיקים מעמד בעבודה כל-כך מסיבית וקשה פיזית?
“אני חולה בתסמונת ששמה פיברומיאלגיה – תסמונת הכאב הכרוני, מה שגרם לי לקרוס חמש שנים משנת 2005-2010, הייתי כמעט מרותקת לחלוטין, ובסופו של דבר החלטתי שלא להיכנע. ‘אני זו שאנהל את המחלה ולא המחלה תנהל אותי’. החשיבה שלי זה לא ‘אני לא יכולה’ – זה “אני מסוגלת”. כל יום הוא יום חדש ואני קמה בחדות יצירה ממש”.
תמיד האמנת בעצמך?
“ידעתי שאני אמנית מגיל 10 ובעצם, נדמה לי שרק בגיל 35 האמנתי! ידעתי שזה הייעוד שלי”.
נתקלת בעבודה שלך בדברים שהם מעל הטבע?
“כן. בשנת 92′ כשהיה אחד מהשלגים הגדולים בירושלים, הייתי צריכה לעבוד על תיק לספר תורה לעילוי נשמת חייל שנפטר. בגלל השלג הכבד והפחד שלא אצליח להגיע לסטודיו, לקחתי את העבודה הביתה, את התיק לספר התורה עיצבתי עם אבנים בצבע שלג, לבן עמום כזה.
“כשהרב בוקובזה זצ”ל שוחח איתי בטלפון ושאל לגבי התיק לספר התורה, שתפתי אותו כיצד עיצבתי אותו. הרב בוקובזה חזר שוב ושוב על המילים: ‘אני לא מאמין’. מה? שאלתי אותו, אך הוא לא שיתף. נפגשנו בקינג דיוויד, הרב בוקובזה הכיר לי את האחות של החייל, שלעילוי נשמתו נתרם הספר תורה, וביקש ממני לשתף אותה בסיפור העיצוב של התיק שעיצבתי – וגם היא חזרה על המילים של הרב ואמרה: ‘אני לא מאמינה’.
“היא ביקשה ממני להמתין רגע כדי לקרוא לאימה. כשאימה הגיעה, היא החלה לנשק לחבק ולבכות ללא הרף. ביקשתי הסבר למתרחש. בעיניים דומעות סיפרה האימא שהם משתייכים לעדת התימנים, ואצלם נהוג לעשות סוכת אבלים מחוץ לבית. ביום שהקימו את סוכת האבלים, ירד שלג כבד מאוד והרס לחלוטין את הסוכה. הם גרים בהוד השרון וזו הייתה הפעם היחידה מזה מאות שנים שירד שם שלג.
אלו היו אחד הפעמים הבודדות שנעתקו לי המילים!
מה החלום של אישה כמוך?
“אני חושבת שהגשמתי את החלום”.
מה יעציב אותך במיוחד?
“אם יהיה משהו שיצליח להעציב אותי מאוד, זה לראות בית כנסת שומם”.
אנחנו עושות סיור בסטודיו ובבית המלאכה. היא מראה לי את שלבי עבודתה, החל מתבניות השעווה, עד יציקת המתכת. היא מתגאה בפיתוחים שהם פרי המצאתה בלבד, כגון שילוב של זהב וכסף ביציקה אחת. המשקל המינימלי שהיא מכינה לתיקים של הספר תורה. אני עוקבת בהערצה אחרי האישה הזאת, נפעמת מכל הסבר ומכל עבודת אומנות שתלויה סביבנו.
לקראת סיום אני מציצה באלבום התמונות שמונח על השולחן בגלריה. לא מצליחה לעכל את העבודה, את העוצמה ואת האומנות שאני רואה. כל מה ששמעתי וראיתי עד עתה מתגמד לעומת מה שנראה מולי.
איך הגדיר אותה פרופסור פוירשטיין? “הר געש”.
הר געש שלא מפסיק להתפוצץ.
