שנה אחרי הטור שלי על ‘מחלת הנשימה’

בשבוע האחרון ציינו את חג הפסח.

בימים שלפני החג מוקדי העזרה הראשונה היו עסוקים בפניות עקב הרעלות אקונומיקה מן הניקיונות, ואנו היינו עסוקים בריח שנבע מחומרי הניקוי והאקונומיקה שלא יורדים מן הידיים.

בין ניקיון לניקיון ניסיתי לעשות לעצמי “ניקיון – פנימי” לקראת חג הפסח.

פסח הוא חג של חידוש. הנפש מתחדשת, ויחד איתה גם הרוחניות. שנה בשנה אנחנו מעבירים ומשמרים את המסורת לבנינו ובנותינו. לדעתי לכל אחד יש את ה”יציאת מצרים” הפרטית שלו, אירוע מטלטל בחיים, שהפך לבסוף ללמידה אישית ומעצימה.

לא צריך להיכנס לפרטי פרטים, רק תסתכלו סביבכם, אל הדברים הטובים שיש לכם ותגלו את היציאת מצרים הפרטית שלכם.

היציאת מצרים הפרטית שלי היא החזרה בתשובה, מן העבודה הגשמית לעבודה הרוחנית של הבורא מידי יום. זהו החידוש השנתי שלי.

עבר זמן מה אמנם מאז שחזרתי בתשובה, אך בכל פעם אני מתעצם מחדש מקיום המצוות בכלל, ומצוות הפסח בפרט, מאחר שאני יודע מה עומד ומסתתר מאחורי אותן המצוות, ולמה אני עושה אותם.

אני לא מקיים אותן כרובוט.

ואם כבר בחידוש ומעגליות עסקינן, הטור הזה שאני כותב מציין שנה לטור הראשון שפרסמתי בחרדים 10, שנה שלמה עברה בה כתבתי הרבה טורים (כבר לא ספרתי).

 אני מודע לכך כי מתקופה לתקופה ניתן לראות גם שינויים בעמדותיי, אבל צריך לומר על כך בגלוי: מותר לאדם לשנות את דעתו, להחכים, ללמוד ולשמוע גם דעות שונות. גם אם אינו מסכים איתן. אגב, ניתן לענות לדעה שנוגדת את השקפותיך בנועם ולא בהתלהמות…

אנחנו תמיד סבורים שאנחנו יודעים הכל, אבל אף פעם אנחנו לא יודעים הכל. הגיל (או יותר נכון הזמן) גורמים לנו – בין אם נרצה בין אם לא – לשנות תפיסות בחיים.

הטור הראשון

אני זוכר את הטור הראשון שפרסמתי על מחלתי בדרכי הנשימה. עקבתם אחרי סיפורי האישי, אותו הצלחתם להבין כפי הנראה באמצעות מספר לא מצומצם של טורים שכתבתי.

לכתיבת הטורים באתר הגעתי ממש בהשגחה פרטית.

היה זה כחצי שנה לאחר שחליתי ועזבתי את הישיבה. באותם ימים ישבתי בבית. הייתה זאת התקופה הקשה בחיי. היא ביגרה אותי במהירות, אך תוך כדי הכאיבה לליבי ולגופי. הרגשתי הבודד באדם, ללא חברים, ללא פעילות. בבית כל היום עם חוסר בויטמין d וחוסר חברה, עקב השהייה שמתמשכת לצערי גם עד היום.

אבל התקופה הקשה הזאת לא הביאה איתה רק דברים רעים. כשהרופאים אמרו לי שהם לא יודעים מתי אחזור לשגרה, אם בכלל, ניסיתי למצוא תעסוקות. התחלתי להפוך את החיסרון ליתרון, או כמו שאומרים – אם החיים נותנים לך לימונים תעשה מהם לימונדה.

ניצלתי את הזמן הרב בבית להסברה אינטרנטית בין חרדים לחילונים, סיפור החזרה בתשובה האישי למתחזקים ועוד ועוד.

בתוך כך הבחנתי כי  הדבר שהכאיב לי מאוד היה היחס המזלזל והמחפיר שקיבלתי מן הרחוב, מאנשים שלא הכירו אותי וגם כאלו שכן – עקב סימפטום השיעול ממנו אני סובל.

אני לא אנוח ולא אשקוט, עד שאנשים יגלו קצת יותר חמלה, חשיבה, והכלה כלפי השונה, ויבינו שלא כולנו נולדנו בתבנית אחת.

שליחות 

 בתוך כך הזדמן לי לשוחח עם שרי רוט, המו”ל של האתר, ששמעה את סיפורי והציעה לי לכתוב טור. הרצון החזק שלי קיבל באותו רגע מימוש רציני, ולא מעט טורים יצאו מתחת עטי, אבל כמו שאומרים היד עוד נטויה, יש עוד הרבה עבודה, ואני רק בתחילת חיי, עם פנים לעתיד, כשההווה מעורפל ולא תמיד העתיד הוורוד נראה באופק.

בכל דבר יש חסרונות וגם יתרונות, אך כמו שאמרה לי פעם אישה חכמה, ששמה בישראל רות קוליאן: “אין דבר כזה חסרונות, יש רק יתרונות”. עכשיו המוטו הזה עומד לנגד עיניי. בכל דבר שנראה על פניו רע, אראה רק את הטוב שבו.

אני חש ויודע כי הכל מגיע מן הקדוש ברוך הוא, שנתן לי שליחות, למען קידוש ה’, קירוב רחוקים, ויצירת שיח תקשורתי שונה במעט.

צריך תמיד לכוון כמה שיותר גבוה, ולא להיות אף פעם במצב של אנחת רווחה, ובעיקר לדעת ללמוד מטעויות העבר הרבות.