אין ספק שמכל סיפורי התנ”ך מגילת רות היא האהובה עלי ביותר. מאז ומעולם הצטיירה לי רות כגיבורת הילדות שלי. טרגדיה משפחתית בה איבדה את בעלה ושני בניה, הביאה את נעמי להחליט לשוב לארצה מולדתה. רות המואביה, כלתה המסורה שאיבדה את בעלה, מחליטה לעזוב את אושרה, עושרה ומשפחתה, והולכת אחרי חמותה וליבה – אל ארץ שבה יסתכלו עליה שונה. לעם שלעולם לא יקבל אותה כמו שהיא.
ורות, למרות כל הבזיונות, הקשיים והרעב הקשה, השורר בארץ – נשארת ומתגיירת. הסוף מאוד שמח: בועז רואה אותה מלקטת שיבולים ומחליט לשאת אותה לאישה. ובזכות צניעותה ונאמנותה זוכה רות להיות סבתו של דוד המלך.
גם אני הכרתי, בעצם זכיתי להכיר, את רות המואביה של זמנינו.
זו שכבשה אותי
לפני 16 שנים פגשתי אותה בדירתה הקטנה והצנועה בשכונת סנהדריה בירושלים. צבע עורה לא היה כצבע עורי, והשפה שדיברה לא הייתה שלי. ובכל זאת, משהו בה היה כל-כך כובש ומדהים. השקט שבה שידר צניעות אמיתית, והצחוק שלה הכניס בכל הבית חיים.
לימים הפכתי לבת-בית, בנותיה הפכו לחברותי הקרובות והנפלאות. היינו יושבות מידי פעם בסלון ומקשיבות בהתרגשות רבה לסיפוריה המדהימים. גם היא, כמו רות, עזבה ארץ עם אפשרויות בלתי מוגבלות. גם היא עזבה בית גדול, אימא ומשפחה אוהבת, והלכה אחרי ליבה. הקריבה את כל כולה למען בעלה, למען אמונה חדשה שזרה לה.
אין ספק שצבע עורה השונה הלחיץ כמה אנשים. אין ספק שלגדל ילדים בצבע אחר, לצד שכנים שנראים זהים, היה מן אומץ שאי-אפשר להסביר.
המכנסיים והחולצות הקצרות התחלפו בבגדים ארוכים וצנועים. השיער כוסה במטפחת צבעונית. פתאום כל-כך הרבה חוקים מוזרים ולא ברורים. והיא, בעיוורון ובאמונה חזקה, לא נשברה והקפידה קלה כבחמורה, בכל מצווה שבאה לידה.
עד שביום בהיר אחד חרב עליה עולמה: בעלה, האיש שלה, האדם שאחריו הלכה בעיניים עצומות ועזבה למענו את כל עולמה – ליבו נדם!
שום פער לא עומד בינינו
עם חמישה ילדים קטנים היא נשארה בארץ כל-כך זרה.
וכשציפו שתארוז את חפציה ותחזור סוף-סוף לחיק משפחתה היא סירבה. התאבלה והתחזקה. במבט לאחור אולי רות הייתה חוזרת חזרה.
אבל לא את, שרה. את נשארת איתם בארץ שהייתה אליך כל-כך לא נחמדה. נשארת והצלחת נגד כל הסיכויים לגדל את בנך ובנותייך. במהלך השנים ראית בצער את שניים מילדייך עוזבים, מתרחקים ובורחים מהחיים החדשים שבחרת להם. בחוכמתך הרבה, שתקת, הבנת – והמשכת לאהוב אותם מרחוק. גם כשבחרו ללכת בדרך שממנה את ברחת. עדיין נשארת, המשכת לגדל את בנותייך ונכדתך שהתווספה לך לחיים כמו בת.
אצילה היית, שרה. מעולם לא התלוננת בפני הקרובים לך ביותר, גם כשפת לחם לא הייתה על שולחנך. מעולם לא הערת והוכחת את בנותיך, אפילו כשמעדו מידי פעם. רק אספת, חיבקת והמשכת.
לא סתם נקראת שרה. ממש כמו שרה אימנו, אם כל היהודים ומכניסת אורחים ענקית. את דומה לה כל-כך, דלתך תמיד הייתה פתוחה לרווחה. לכל הנדכאים והתקועים. כשנכנסו אלייך בשעות הקטנות של הלילה, לא אמרת מילה. ואהבנו אותך כל-כך. היית יושבת עם בנותיך וחברותיהן, נהנית וצוחקת איתן, אפילו שזה היה טיפשי ומגוחך בעיניך. ככה היית שרה היקרה.
אוהבת את כולם, ומעולם לא הפריע לך שהצבע שלי שונה משלך, ומעולם לא הפריע לך שאנחנו אפילו לא מדברות את אותה השפה…
היה נראה שאת רק מחכה שנעיר אותך
לפני חג הפסח נודע לנו שחלית במחלה קשה. הרשית לעצמך לחלות רק כשידעת שכל בנותייך מסודרות ונשואות.
זכיתי שרה. זכיתי, אישה יקרה, לשהות לצידך כמה שעות בבית החולים, ממש בימיך האחרונים. ישבנו וצחקנו כמו שלא צחקנו בחיים. הסרטן הנורא קינן בך, והכאבים היו איומים והתיאבון פשוט הלך ונעלם לך.
למרות שהסכמת לאכול משהו קטן שהכנתי לך, רק כדי לכבד אותי. ושוב ישבתי והאזנתי לך בשקיקה, בולעת כל מילה, והעלנו זיכרונות על בנותיך הנפלאות, ועל נכדתך המקסימה שהייתה לך לבת. לרגע לא הזכרת במילה שהיה לך קשה, לא ראו בעינייך את הצער והכאב. רק התפללת, ורצית שלכולן יהיה טוב ומקסים. נפרדנו – והבטחתי שאחזור.
קיימתי את הבטחתי. אכן חזרתי, אך את היית מחוסרת הכרה. כל-כך יפה ושלווה…
היה נדמה שאת רק ישנה ועוד דקה תקומי. היה נראה שאת רק מחכה שנעיר אותך. וכן חיכית. חיכית ללכת בלי עוד כאב, סבל וייסורים. בלי לעשות מידי הרבה בלאגן. כי ככה היית, שרה. לא אהבת להטריח אף אחד.
שרה, אם המלכות, האמא של ירושלים, כינו אותך לא פעם. רות המואביה של דורנו. תתפללי חזק עלינו לפני יושב במרומים, שישמור היטב על בנותייך, משפחתך, ועם ישראל. ומי יודע שרה, אולי ממך יצא דוד מלך ישראל.
מי הייתה שרה?
אברהם (ג’וני הנרי) הגנס היה מפקד גדוד בצבא ארה”ב בזמן מלחמת-העולם השניה. הוא לחם נגד הנאצים והיה אחראי באופן ישיר על שחרור מחנות ההשמדה.
בעקבות בעיית משמעת, נלקחו מאברהם הדרגות ועיטורי הכבוד, והוא הורד לדרגת סמל.
בתפקידו החדש היה עליו להסיע את אחד הרבנים, שהגיע לבקר את הניצולים ממחנות ההשמדה, וכך נחשף לראשונה ליהדות. במשך תקופה ארוכה שאל את עצמו מדוע העם הזה נענש בצורה כל-כך אכזרית, ולמד להכיר את היהדות מקרוב. בפרט קסמו לו השבתות המדהימות שהעביר לצידם של הניצולים. אחרי המלחמה חזר לארה”ב. כמה שנים אחר כך נשא לאישה את שרה (פולינה לואיס ג’ון) שהייתה נצר למשפחה נוצרית אדוקה.
עם הזמן שיתף אברהם את שרה ושכנע אותה שהנצרות אינה הדרך האמיתית, וביקש ממנה להצטרף אליו ולתור אחר האמת. שרה הלכה אחריו לאורך כל הדרך, בעיניים עצומות, וכשביקש ממנה להתגייר עשתה זאת בשמחה וברצון רב.
משפחתה של שרה נפגעה מהבגידה שלה בנצרות, וניתקה עמה את הקשר.
שרה ואברהם עלו כיהודים, עם שלושה ילדים קטנים, לארץ-ישראל. הם התמקמו בשכונת סנהדריה המורחבת בירושלים. בהמשך נולדו להם עוד שני ילדים נוספים. כמה חודשיים אחרי לידת התינוקת הקטנה, לקה אברהם בדום לב והשיב את נשמתו לבורא עולם.
בהלוויתו ספדה לו מנהלת בית יעקב הצפון בירושלים. היא סיפרה בבכי: “כשאברהם הגיע לרשום את בנותיו לבית הספר, סילקתי אותו בבושת פנים מהחדר. ואז הוא קם ואמר לי כמה משפטים בגרמנית שגרמו לי לרעוד”.
מסתבר שאברהם היה אחראי לשחרור מחנה ההשמדה בו הייתה במלחמת העולם השניה – ומאז נוצר בין שני המשפחות קשר חזק.
לאנשים קשה לקבל את השונה
שרה נשארה לבדה, עם חמישה ילדים קטנים.
כמה שבועות אחרי שנפטר בעלה, קיבלה מכתב מאמה, בו כתבה לה: “עכשיו, שבעלך נפטר, עזבי את הדת החדשה שבחרת וחזרי לנצרות, למשפחתך ולכנסיה”.
שרה, כמובן, סירבה ונשארה לגדל את ילדיה בארץ-ישראל, כפי שהבטיחה לבעלה.
היא שימשה במשך שנים כאחות במחלקת לב-ריאה בבית החולים ‘הדסה הר הצופים’ שבירושלים.
חינכה את ילדיה באהבה ובמסירות אין-קץ. כשילדיה היו חוזרים הביתה בוכים, אחרי שלעגו לצבע עורם, הייתה מסבירה להם באהבה, שהקב”ה ברא גם עצים ופרחים בצבעים שונים, וגם אנשים שחורים ולבנים, והסבירה להם תמיד בחיוך שהצבע עור שלהם “פשוט יותר מעניין, ולכן לאנשים קשה לקבל את השונה”.
לא פעם הם סבלו ממבטים והתלחשויות מהסביבה, אך היא מעולם לא לקחה זאת ללב.
ביתה היה פתוח עשרים וארבע שעות ביממה לכל מי שרק ביקש או רצה מקום לינה.
לפני כ-12 שנה איבדה את בנה בכורה, נפתלי, בנסיבות טרגיות.
בגיל 68 חלתה במחלה קשה והשיבה את נשמתה לבורא עולם, בכ”ח אייר תש”ע.
שרה השאירה אחריה ארבעה בנות מדהימות : רבקה, לאה, רחל וחיה ליבי. ונכדים אהובים.
