מדוע ביאת המשיח זה ממש בידיים שלנו?

האמירה ‘לחכות למשיח’ נתפסת לעיתים כביטוי לפסיביות ולהעדר עשייה.

יש מי שבעיניהם ציפייה למשיח משמעותה ישיבה בחיבוק ידיים, בלי לעשות דבר, מתוך אמונה שמישהו יעשה בשבילם את העבודה ויפתור את כל הבעיות.

זו תפיסה מעוּותת של מושגי הגאולה ושל תפקיד האדם במשימה זו של ביאת המשיח. ישיבה בחיבוק ידיים היא ההפך הגמור מציפייה למשיח.

מי שיושב באפס מעשה אינו מצפה באמת למשיח. הוא סתם אדם נטול מרץ ורוח עשייה. הציפייה למשיח היא כוח מניע. היא דוחפת את האדם לפעול ולעשות כדי לממש את הציפייה הזאת ולהחיש את התגשמותה.

לבקש בכוונה

אכן, הציפייה למשיח מכניסה למערכת המושגים שלנו מרכיב רוחני, על-טבעי. היא אינה מסתפקת בניתוח ארצי של המציאות ובמתן פתרונות אנושיים.

היהודי המאמין יודע שמצפה לנו גאולה אלוקית, שהיא חלק מסדר עולמי חדש ומתיקון העולם כולו במלכות ה’.

הציפייה למשיח אינה סותרת את העשייה האנושית, ואת ההתמודדות עם אתגרים בכלים רציונליים. יהודי נדרש לפעול בדרכי הטבע. אם יש בעיה רפואית – הולכים לרופא. כשיש בעיה כלכלית – פונים אל מומחה לפיננסים. כנגד אתגר ביטחוני צריך להצטייד בכלי הנשק המתאימים ולתת מענה הגנתי או התקפי כפי המתבקש.

אבל לצד כל אלה היהודי יודע שהגאולה האמיתית תבוא על-ידי מהלך אלוקי שמעל המערכות הארציות והאנושיות. זו הגאולה שהבטיחו לנו נביאינו, ושבעבורה היה כדאי לעבור את כל מסע הסבל והרדיפות שעבר העם היהודי. זה החזון המופלא של אחרית הימים, שהוא נשמת אפה של האמונה היהודית.

ואנחנו נדרשים לפעול כדי שהגאולה הזאת תבוא יום אחד קודם.

לא די לצפות ולקוות, אלא עלינו לפעול כדי להיות ראויים לה. עלינו להתפלל לבואה.

ראו כמה רבים האזכורים על הגאולה בסידור התפילה שלנו. לעיתים אנו אומרים את המילים כמצוות אנשים מלומדה, ואיננו מכניסים במילים האלה את הכוונה ואת המשאלה הפנימית שצריכה לפעם בליבנו.

מציאות בלתי-פתירה

השילוב בין העשייה הארצית ובין הציפייה לגאולה גם מעמיד את הדברים בפרופורצייה.

יש המתייאשים לנוכח המצבים הבלתי-פתירים שעמם אנחנו מתמודדים. אחרים מתפתים לאשליות כזב, שהלוא ‘חייבים’ להשיג ‘פתרון’. אבל יהודי היודע מהי הגאולה, יודע שיש דברים שלא ייפתרו בכלים ארציים, וכי הפתרון השלם לא יושג אלא כשיבוא המשיח.

חג הפסח מעניק לנו כוח להתחזק באמונת הגאולה ולהפוך אותה לכוח מניע כל ימות השנה. לא קל להתמיד בציפייה הזאת, אחרי שעובר עוד יום ועוד יום ועדיין בן-דוד מתמהמה.

לכן אנחנו זקוקים לחיזוק האמונה הזאת ואל לנו להניח לה לדעוך.

החג האחרון של פסח קשור במיוחד עם הגאולה העתידה לבוא. הבעל-שם-טוב אומר שביום הזה מאירה הארתו של המשיח. מכאן המנהג שתיקן לאכול ביום הזה את ‘סעודת המשיח’, עם מצות ויין, כדי להחדיר לתוכנו את האמונה והציפייה לביאת המשיח, שתהיה מוחשית וממשית.

נתחזק אפוא כולנו באמונת הגאולה, נגביר בליבנו את הציפייה לבואה, ונפעל כדי להחיש את בואו של משיח צדקנו בקרוב ממש.