איש מבאי בית המדרש של האדמו”ר מליובאוויטש זצ”ל לא פספס את המחזה: בכל אחד ממוצאי הימים-הטובים התקיימו במרכז חב”ד העולמי-770 מעמדי ‘כוס של ברכה’, במהלכם מזג הרבי לכל אחד ואחד מאלפי העוברים מולו יין מכוסו.
המעמד, שנמשך מספר שעות, לוּוָה בשירתם של החסידים שעמדו על פירמידות שבבית-המדרש הגדול וצפו ברבי, כאשר לפרקים היה הרבי עוצר את החלוקה ומעודד את השירה בידיו.
ואז – בעיצומו של המעמד – הגיעו הרגעים של “צַצקֶס”.
צַצקֶס הוא החזן ר’ צבי-הירש צַצקֶס, שהיה נעמד; מנגן את הניגון ‘עֶך טִי זִימלאַק’ (“אחד מי יודע” בשפה הרוסית), כאשר כל הנוכחים מאזינים לו בדממה; ואז, ברגעים בהם הגיע לפזמון המרכזי העליז של הניגון, הרבי היה מעודד לעברו בשתי ידיו, ובאותן שניות החסידים היו מצטרפים לשירה ומקפצים במקומם.
יהודים רבים נחשפו לשירתו של צַצקֶס, כאשר קטע וידאו בו הוא מופיע פורסם ברשתות החברתיות ובאתרי האינטרנט, כמו במהדורות החדשות הגדולות בארץ, וזכה למאות אלפי צפיות; הוידאו לימד על רגישותו הרבה של האדמו”ר זצ”ל כלפי ילדה קטנה – הלוא היא טניה, בתו של ר’ צבי-הירש.
יחס נדיר של קירוב מיוחד מהרבי זצ”ל היה לו, לר’ צבי-הירש, לו זכה כבר מן הפעם הראשונה בה הגיע אל הרבי, תוך שלנגד עיניו המשתאות התחולל ‘מופת’ נדיר.
בראיון מיוחד שהעניק ל’כפר חב”ד’, גולל החזן את ההדרכות המיוחדות והליווי לו זכו מהרבי – הוא ובני משפחתו, וחשף רגעים מיוחדים מרגעי שירתו במעמדי ‘כוס של ברכה’.
מופת של הרבי
אבל לפני הכל, קצת היסטוריה:
צצקס נולד ביום-כיפור תרצ”ט בעיר קאזאן שברוסיה, למשפחה יהודית שהקפידה במסירות-נפש על קיום המצוות, חרף הדיכוי הכבד שניסו השלטונות להפעיל.
בהיותו נער כבן חמש-עשרה, עברה המשפחה להתגורר במוסקבה הבירה, שם נעשתה שמירת התורה-ומצוות לקשה אף יותר. למרות הכל, הקפידה המשפחה על קלה כבחמורה.
באותן שנים, למד בקונסרבטוריון למוסיקה של מוסקבה, והתמחה בנגינה על פסנתר, כאשר כוחו רב בתחום השירה והחזנות.
את ה’מופת’ הראשון של הרבי, ראו ר’ צבי-הירש והוריו, כבר עם רצותם לצאת מרוסיה: קרוב-משפחה-רחוק של משפחת צצקס, שהצליח לצאת מרוסיה והתגורר בארה”ב, הגיע בשנת תש”ל לביקור בעיר מוסקבה, בה התגוררה משפחת צצקס. הוא התארח בבית המשפחה בשבת.
“היו בשולחן השבת חלות, קוגל ושאר מטעמים יהודיים”, הוא מתאר ומוסיף בבדיחותא: “לא בסטנדרט אמריקאי… אבל סעודת שבת יהודית-אותנטית כמיטב היכולת, בהתחשב במיקום ובתקופה”.
כאשר ראה קרוב-המשפחה האמריקני את השולחן הערוך ואת נרות-השבת שדלקו בבית, בעיצומם של ימי הדיכוי הסובייטי, התרגש עד מאוד ודמעות הציפו את עיניו.
“מה ביכולתי לעשות למענכם?”, שאל את בני המשפחה.
“שמעת על הליובאוויטשער רבי?”, שאלו בני המשפחה, וקרובם ענה שכמובן שמע.
“אנא”, ביקשו ממנו, “שַׁנֵן נא את שמותנו, אך בשום פנים ואופן אל תרשמם על ניר, שכן זוהי סכנה – במידה והנייר יגיע לעיניים בלתי רצויות, בני המשפחה עלולים להסתבך… כאשר תגיע לניו-יורק, תלך אל הרבי והזכר אותנו, תבקש שנקבל בהקדם אשרת יציאה מרוסיה”.
הוא נענה בחיוב, ובפעם הבאה בה ביקר בבית במהלך ביקורו שינן את שמותיהם בעל-פה.
בני המשפחה הוסיפו בקשה נוספת: את שמותינו – אמרו – לא תאמר לאיש, מלבד הרבי. עם אף-אחד אחר אל תדבר אודותינו. גם על בקשה זו השיב בחיוב.
הקרוב חזר לניו-יורק, והגיע ל-770, ביום ראשון בבוקר, שהינו יום חופש בארה”ב.
“אני צריך לראות את הרבי!”, הודיע למזכיר הרב בנימין קליין ז”ל.
“ספר לנו מדוע עליך לראות את הרבי”, ביקש המזכיר, והלה נענה: “זה מאוד חשוב, אך אינני יכול לגלות”. הוא לקח במלוא הרצינות את ההוראה שלא לגלות את השם לאיש…
כיוון שכך, המזכיר לא נענה לבקשה. אך הוא לא התייאש.
מדי יום ראשון הגיע ל-770, אך לא התפלל יחד עם המניין, אלא המתין להזדמנות הראשונה בה יוכל לדבר עם הרבי. לאחר מספר פעמים בהן נשנה הדבר, התעניין הרבי אצל המזכיר מה מעשיו של הלה; מדוע הוא מגיע לכאן מדי יום ראשון ללא מטרה מוגדרת?
הרב קליין סיפר – והרבי הורה להכניסו.
לאחר זמן קיבל שיחת טלפון ממזכירות הרבי, בה הודיעו לו כי נקבעה עבורו ‘יחידות’.
הוא נכנס אל הרבי וסיפר את דבר המעשה. הרבי הגיב בחיוך רחב, והוא פירט את השמות ששינן. הרבי ענה שבקרוב יהיו בשורות-טובות; וכעבור פחות משנה – כנגד כל הסיכויים – קיבלה המשפחה אישור יציאה מרוסיה.
בקיץ תשל”א, יצאה משפחת צצקס מרוסיה, נסעה לארץ-הקודש והשתכנה בנחלת-הר-חב”ד, וכעבור חודשיים – לקראת ראש-השנה – נסעו לארה”ב.
ההופעה הראשונה
ואז, בראש-השנה תשל”ב, ראה ר’ צבי-הירש לראשונה את הרבי ואף זכה ליחס מיוחד. באותה הזדמנות, גם החל לראשונה הסדר הקבוע לפיו הוא שר בפני הרבי.
“היה זה ביומו השני של ראש-השנה”, הוא מתאר, “הגעתי בסביבות השעה שתיים, בסיום תפילת מוסף, וזכיתי לראות את הרבי. התרגשות עזה מילאה אותי.
“כעבור שעות ספורות, בסביבות השעה חמש אחר-הצהריים, התקיימה התוועדות. ישבתי באחת בפינה די מרוחקת ממקומו של הרבי, וחזיתי במעמד המרהיב, שכמותו לא ראיתי בכל ימיי, שכן ברוסיה חל איסור על כל קיום טקס דתי. הקהל שר, ואף שלא שמעתי מילה מדברי הרבי, וגם אם הייתי שומע – סביר להניח שלא הייתי מבין דבר, המחזה של הרבי מדבר, תפס אותי.
“בשלב מסוים בהתוועדות, הורה הרבי שהבחורים יעברו והרבי יחלק לכל-אחד מהם ‘לחיים’. ראיתי בחורים צעירים, זקנקנים מעטרים את לחייהם, עוברים, והרבי מוזג לכוסו של כל אחד מהם. חככתי בדעתי האם גם עליי לעבור, שכן לא הייתי נשוי באותה תקופה, אך גילי בהחלט היה רחוק מגילם של הבחורים. ‘מה עליי לעשות?’, הרהרתי, ‘לעבור, ולומר ‘לחיים’ לרבי, או שזה לא מיועד אליי?’
“עשר או חמש-עשרה דקות של התלבטות חלפו. אינני יודע מדוע בחרתי לנהוג כן – שכן מטבעי, לא הייתי עובר במקרה של ספק – אך כעת קמתי ממקומי, והחלטתי לעמוד בתור, כאשר לכל אורך עמידתי שם עודני בספק האם אני נוהג כשורה.
“אני עומד בתור, עודני נתון בלבטיי, ומישהו נותן לי כוסית קטנה. והנה, אני עומד בפני הרבי. הרבי מוזג לכוסי, אומר לי ‘לחיים’, אחד המשמשים דחף אותי, והמשכתי ללכת. אני זוכר שבאותה שעה שקט שרר בהיכל הגדול. ואז, קרא לי הרבי שוב. אני חוזר, ועומד פנים בפנים מול הרבי. הרבי נתן לי עוד קצת ‘לחיים’, ואמר לי ברוסית: “שלא יהיה לך שום ספק”.
כמעט והתעלפתי…
“ואז –אמר לי הרבי: “כעת תשיר”, וניגנתי את הניגון “עך טי זִימלאַק”.
הניגון לא היה מוכר לרוב החסידים, למעט מספר חסידים זקנים שהגיעו מרוסיה.
“הרבי חייך חיוך רחב. אני מניח שהייתה לו מכך הנאה רבה”.
• מנין ידע הרבי על-כך שאתה חזן?
“ומאין ידע על הספקות שאחזו אותי בעברי לקחת ‘לחיים’?”, שואל-עונה ר’ צבי-הירש.
הוידאו שריגש
מני אז, דמותו של ר’ צבי-הירש הפכה חלק אינטגרלי מבית מדרשו של הרבי, כאשר העידודים להם הוא וכה מהרבי בעת שירתו, מיוחדים במינם.
בעת ההתוועדויות, ובמעמדי ‘כוס של ברכה’ נהג הרבי לבקש ממנו לנגן את הניגון.
כעת הוא גם מספר על הרגעים בהם תועד בקטע הוידאו המיוחד, כפי שנחקקו בזיכרונו משעת מעשה, אך לפני כן הוא מקדים ומספר על החביבות המיוחדת שגילה הרבי כלפי בתו, טניה הקטנה, שבעקבותיה אירע גם המאורע המתועד:
“בהזדמנות מסוימת – היה זה כשטניה הייתה בת תשע – הגעתי ל’כוס של ברכה’ יחד עם בני. הרבי מוזג לכוסיות שלנו יין, אומר ‘לחיים’, ואז שואל ברוסית: ‘איפה טניה?’.
“היה זה כנראה בסביבות השעה שתיים בלילה…
“בני אמר שהיא כנראה ישנה, אך מיד לאחר-מכן רץ לטלפון הציבורי, טלפן הביתה, וסיפר שהרבי מתעניין היכן טניה. אשתי מיהרה להביאה למקום, וכאשר הרבי ראה אותו, נופף לה בידו לשלום.
“ובכן, טניה החלה לבוא יחד איתי ל’כוס של ברכה’. בהזדמנות עליה אנו מדברים, עמדו היא ובני גם הם על הבימה, וכאשר התחלתי לשיר, היא הצטרפה לשירה…
“הרבי אמר למזכיר לומר לטניה (רק) למחוא כפיים, וכאשר הוא אמר לה כך, היא התביישה מעט.
“ואז, עצר הרבי את החלוקה, הסתובב, ומחא לעברה כפיים. היא הייתה מאושרת…
“לפני מספר שנים התעוררה סערה מסוימת בארץ סביב מעשי קנאים מסוימים, קטע הווידאו הזה התפרסם ועורר קידוש ה’ גדול. באמצע החלוקה, עוצר הרבי הכל, ומוחא כפיים רק בשביל טניה הקטנה…”
ר’ צבי-הירש מוסיף ומתאר את היחס המיוחד לו זכתה טניה: “באחת מחלוקות הדולרים אחי עבר בפני הרבי, הרבי נתן לו דולר, ואז שאל: ‘איפה טניה?’… הוא היה בהלם מוחלט. אלפי אנשים מחכים, והרבי עוצר הכל בכדי לשאול איפה טניה. ואז, הרבי הוסיף: ‘הלוואי שהיא תחשוב עליי כשם שאני חושב עליה’…”
כשהרבי התעניין בהופעה
ר’ צבי-הירש משתף בסיפור מיוחד נוסף, שננצר בזיכרונו, ולדבריו מלווה אותו בכל רגע מחייו:
“באחת השנים, התקיים במנהטן קונצרט גדול מאוד, בהשתתפות יהודים רבים. היה זה לאחר שנים רבות בהן הופעתי, כשבכל הופעותיי אני מקפיד לחבוש על ראשי כיפה. עמדתי על הבמה ושרתי, והנה – מגיע אליי מאן-דהו ושואל אותי: ‘תוכל אולי לשיר בלי הכיפה, היא גורמת לחלק מהאנשים לחוש שלא בנוח’? ‘לא’, עניתי לו…
“המשכתי לשיר, וניגש אליי אדם אחר, שהציג את עצמו כסגן-מנהל הארגון שקיים את הקונצרט, וביקש בכל לשון שאסיר את הכיפה. אמרתי לו: ‘אתה השני שמבקש ממני הערב כי אוריד את הכיפה. כאשר יבוא מישהו שלישי ויבקש זאת, אוציא בפני הקהל גם את הציצית, וכך לאיש לא יהיה ספק בכך שאני יהודי שומר תורה ומצוות’…
“לאחר ההופעה, התקשר אליי המזכיר הרב קליין ואמר שהרבי מבקש לדעת מה היה. הגעתי ל-770, וסיפרתי לרבי על שאירע. כאשר סיפרתי על קהל המשתתפים, ציינתי שהם היו יהודים, אך לא דתיים (‘נְיֶע רעֶלִיגִיוֹזנעֵי’, ברוסית).
“יצא לי לדבר עם אנשים רבים בחיי, ובשונה מהם – הרבי מעולם לא נכנס לדבריי, אך כעת הרבי עצר אותי ואמר: ‘למה אתה אומר שהם אינם דתיים? הם דתיים, רק שהם אינם יודעים על-כך’. ברוסית זה נשמע טוב יותר: ‘אַנעֶי רעֶלִיגִיוֹזנעֵי, אַנעֶי נְיֶע זְנאַיוּט עֶטַא’.
“זה היה עבורי שיעור גדול.
• חלק מכתבה המתפרסמת בעיתון כפר חב”ד