נשיא, אפיפיור, רב • הטור של סיון רהב מאיר

 בנימין נתניהו הביע תמיכה בריבלין מעט מדי ומאוחר מדי, אבל הנה כמה נימוקים שיכולים להמתיק עבורו כעת את הגלולה, כשינסה לשחזר לעצמו בראש מה קרה כאן ולמה כל אופציה אחרת נכשלה: ראשית, נחמד להתרפק על נשיא מחוץ למערכת הפוליטית, אבל בפועל התברר שפשוט אין מועמדים מרשימים כאלה. אפשר לשבת בלשכת ראש הממשלה ולעבור שוב ושוב על כל רשימת אנשי הקשר בסלולרי, מנתן שרנסקי ועד סטנלי פישר, אבל בשורה התחתונה – פשוט לא נמצאה בארץ ובעולם שום אישיות שתשכנע חצי כנסת.

אז נשארנו עם הפוליטיקאים, ומביניהם אין ספק שריבלין הוא הפוליטיקאי הכי לא פוליטי. לא, הוא לא מושלם אבל כן, יש בו יותר שאר רוח מאשר באחרים. למשל, ביכולת הנדירה לחבר תומכים ממרצ ועד המפלגות החרדיות, מהבית היהודי ועד המפלגות הערביות. או בנאמנות האידיאולוגית, בהשוואה למסלול של מאיר שטרית (תחילה “ליכוד” ואז “קדימה” ומשם אל “התנועה”) ושל דליה איציק (מ”העבודה” אל “קדימה”).

השבוע הזכירו בכנסת שאפילו פואד בן־אליעזר החל במפלגת “תמי” של אהרן אבוחצירא, עבר אל “יחד” של עזר ויצמן ורק משם הגיע למפלגת “העבודה”. הביוגרפיה של רובי הרבה יותר משעממת: ליכודניק, בטוב וברע. הוא לא חייב להיות בכנסת בכל מחיר ובכל מפלגה, אבל הוא חייב להיות בליכוד.

שיקול חשוב נוסף הוא הפחד מ”פרשה” כלשהי, מ”משה קצב 2″. יאיר לפיד אמר אחרי הקמת מפלגתו שקרובת משפחה צעירה סיפרה לו שהיא צריכה להכין עבודת שורשים, והוא אמר לה: אל תתאמצי, תיכנסי לפוליטיקה וכבר יכינו עבודה כזו בשבילך. זה נכון. בחודשים האחרונים אכן נחקרו קורות החיים של כל המתמודדים בניסיון למצוא רפש. נראה שלריבלין יש את הסיכוי הנמוך ביותר להביך שוב את תפקיד נשיא המדינה.

ולבסוף, ואת זה גם נתניהו יודע בעומק ליבו, מדובר בבחירה של נשיא למדינה יהודית־דמוקרטית. ריבלין מחובר באמת לשתי המילים שסביב המקף הזה.

  יום שני, 11 וחצי בבוקר, “היכל שלמה” בירושלים. מחכים לאפיפיור. מנכ”ל הרבנות הראשית עודד וינר מחלק הוראות ביחס לאל האמיתי: “נא לכבות סלולרי, או לפחות להשתיק אותו. אנחנו רוצים להתחיל”.

פרנציסקוס רצה לבוא לארץ הקודש כצליין. הישראלים והפלסטינים שמעו וענו לו ביחד: פחחח. ב־ 48 שעות הוא ביקר ביותר מדי מקומות ופגש יותר מדי אנשים, שמע יותר מדי נאומים וקיבל יותר מדי מתנות. בצד הישראלי ממש העבירו אותו פרויקט “תגלית” מרוכז. אולי לכן מי שנבחר לאיש השנה של ה”טיים” לא הפעיל פה כלל את קסמו האישי המפורסם. הוא היה עייף מדי.

יוסי בן גל, מנכ”ל מוזיאון היכל שלמה, עומד דרוך בכניסה. מתוך 4,000 מוצגים בקטלוג של המקום, הוא צריך היה לבחור בימים האחרונים פריטים ספורים שיוצגו בפני האפיפיור. “עבדנו על זה קשה מאוד,” הוא מספר לי, ולוקח אותי לסיור שהוא מעין חזרה שלו לקראת האורח. “זו חנוכייה שעמדה עד פרוץ מלחמת העולם השנייה בבית הכנסת הגדול של ורשה”, הוא פותח. “לפני שהנאצים הפציצו את המקום, הצליח רב הקהילה להבריח את החנוכייה ולמכור אותה תמורת סכום כסף גדול, שנועד לעזור לפליטים יהודים לברוח מוורשה. מי שרכשה את החנוכייה בממון רב, היא הרוזנת הנוצרייה מרגרט ונר־גרן. כעבור כ־ 20 שנה היא הגיעה לישראל והחליטה להחזיר את המנורה למקומה, ומסרה לנו אותה. יש בחנוכייה הזו ובסיפור שלה רמז ברור לאפיפיור. העם היהודי מצפה לקבל בחזרה את אוצרותיו. היצירה הבאה היא של הצייר שמואל הירשנברג. בציור ששמנו כאן רואים רק יהודי מתפלל, אבל הירשנברג צייר גם את הציור המפורסם ‘היהודי הנצחי’, יצירת זוועה שמתארת יהודים שנמלטים מנוצרים. כלומר, כאן מולנו יש ציור שנעים להסתכל בו, אבל ברקע ישנו חשבון פתוח של הצייר עם העולם הנוצרי. היצירה השלישית נקראת ‘שברי כיפור’. זו יצירה מודרנית של האמן הישראלי ישראל רבינוביץ’. הוא מצא את שברי המנורה הזו בפסולת שהוצאה מתוך הריסות הרובע היהודי, והוא מציג אותה בכוונה כשהיא מרוסקת. האמן מדגיש את השבריריות שלה ואת הניסיון שלו לאחות את השברים. היצירה הרביעית נקראת ‘צמאה לך נפשי’. זה ציור קיר ענק שמבטא את הכמיהה האנושית אל הקדושה. היוצרת היא חרדית צעירה, שנינה טאוסון, והמסר כאן הוא אוניברסלי לחלוטין”.

אני מסתכלת על התערוכה הקטנה ורבת־המסרים, ואז האפיפיור מגיע. נאומים, לחיצות ידיים, צילומים, החלפת מתנות, והלאה, מהר, לטקס בבית הנשיא. האפיפיור לא הספיק אפילו להעיף מבט.

 פרשת השבוע היא פרשת “נשוא”, וקוראים אותה תמיד סמוך לחג השבועות, חג מתן תורה. השבוע, ערב החג, ביקר בישראל הרב ד”ר יונתן זקס, אחד הדוברים היהודים החשובים בעולם והלא־מוכרים בישראל. הוא לא רק רב ודוקטור, הוא גם לורד, תואר כבוד שמעיד על קרבתו לבית המלוכה הבריטי, שם שימש כרב ראשי של הממלכה. בשיעור קצר פרש הרב זקס את תחושותיו, ערב חג השבועות: “אני רוצה לדבר על התורה, על הזמן ועל המקום. נתחיל בזמן. מסופר שהתורה ניתנה לנו בקול גדול ש’לא יסף’. יש פרשנים שאומרים שהכוונה היא שזה היה אירוע חד־פעמי. מאז ועד היום לא נשמע שוב קול כזה. יש כאלה שאומרים שמאז ועד עתה הקול הזה לא פוסק לרגע. איך מיישבים בין שתי הגישות? זה פשוט. אלה מתכוונים לתורה שבכתב ואלה לתורה שבעל פה. התורה שבכתב, התנ”ך, אכן סופית, אבל התורה שבעל פה, שאותה אנחנו ממשיכים לפתח בכל דור ודור, היא אינסופית. זו השיחה הנצחית שלנו עם הבורא, שבה אנחנו בעצם הופכים את הטקסט הכי עתיק לטקסט חדשני. זו האמירה היהודית ביחס לזמן, ועכשיו נדבר על המקום. גלובליזציה היא דבר חדש עבור שאר העולם, אבל עבור העם היהודי היא רעיון ישן. יצאנו מישראל לכל פינות העולם וכך הפכנו לעם הגלובלי היחיד. לא היה לנו שום מאפיין רגיל של אומה: לא ממשל, לא שפה, לא מקום, לא תרבות. איך שרדנו בכל העולם? על ידי התורה. התורה היא האינטרנט הראשון, היא הקהילה הווירטואלית הראשונה, היא הצליחה לחבר אותנו בכל רחבי הגלובוס במשך אלפי שנים.

“בדורות האחרונים ראינו יהודים חוזרים לארץ ישראל מ־ 150 מדינות שונות בגלות ומתאחדים בה מחדש. זו ממש יציאת מצרים שנייה. אפשר לקרוא לזה ‘פסח שני’. אבל עדיין לא ראינו חג שבועות שני, חג של קבלת התורה מחדש. זה מתחיל. יש עניין רב ביהדות בדור האחרון, וגם בחג השבועות אנשים שלא מגדירים את עצמם כ’דתיים’ מתעניינים בתורה ולומדים אותה, והיא הופכת שוב למשהו משותף, אקטואלי, חי. אחרי פסח שני שכבר חווינו, הייתי רוצה לראות קבלת תורה שנייה”. נשיא, אפיפיור, רב

הסטטוס היהודי:

“המושג ‘תורה’ התרומם בעיני העם אל גובה אין חקר לו. בדמיון העם הייתה התורה כמעט למציאות שנייה, מציאות מופשטת ויותר נעלה, העומדת בצידה או גם במקומה של המציאות הממשית” (חיים נחמן ביאליק בטקס פתיחת האוניברסיטה העברית, 1925)

• הטור מתפרסם ב’ידיעות אחרונות’