‘קמחא דפיסחא’: מה עושים שם ילדים?

אחת לשנה, שבוע קודם הפסח, מופקע מגרש החניה מאחורי הבניין שלנו לטובת חלוקת קמחא דפסחא של ארגון צדקה כלשהו.

במשך כמה ימים מגיעות משאיות ופורקות אל החניה כמויות אדירות של מוצרי מזון ומשטחי ירקות, אותם מסדרים, מחלקים ואורזים בתוך קרטונים גדולים גדודי חיילים מפיקוד העורף.

יום קודם החג נערכת החלוקה.

אף פעם לא ממש יצא לי להיות נוכח בשעות החלוקה. למעשה, אני מקפיד עד כמה שאפשר להתרחק במהלך הזמן הזה מאזור ביתי שהופך פקוק, רועש, מלא צפירות והמולה. כשכבר הייתי נקלע למקום, השתדלתי להימלט משם מהר ככל שניתן.

אבל אולי יותר מהכל, יותר מהרעש והבלאגן, נמנעתי מכך כי העדפתי שלא להישיר מבט מיותר ומובך אל ההתרחשות שכל כולה אי נעימות וכווץ’ בנשמה – אחד גדול.

היום מתוקף אילוצים שונים שהיתי בביתי תוך כדי החלוקה, ומחלון המטבח עמדתי להשקיף למטה אל המתרחש.

כולם שם, פשוט כולם. עומדים כתף אל כתף בשמש הקופחת וכן, גם די נדחפים ודוחפים בתור שכבר מזמן איננו ממש תור לקרטון המצרכים: אשכנזים ומזרחיים, חילוניים, דתיים וחרדים, זקנים וצעירים, והרבה הרבה ילדים.

זה בעיקר מה שתפס אותי- הילדים. כמויות.

בכל הגילאים כמעט, יחד עם הוריהם, אחיהם ואחיותיהם, ואפילו לבדם, שליחים להביא הביתה את הקרטון בעוד אבא ואמא עסוקים כנראה בשאר הכנות החג המייגעות.

ואני לא מפסיק להרהר בילדים האלה שכאילו נולדו לתוך המציאות הזו של עמידה בתור ומהומה, שסופה השתרכות עייפה הביתה עם עגלת קניות, או עגלת תינוק רעועה שהוסבה לצורך נשיאת קרטון המצרכים.

ממקום תצפיתי הילדים הללו לא נראו לי נבוכים או מבוישים יתר על המידה.

אולי כי מבחינתם ההזדקקות הפומבית הזו למתנת בשר ודם, בחסות אווירה רעשנית ואפילו די עולצת של כמין קרנבל רחוב, הפכה זה מכבר חלק מהווי חג נורמטיבי.

אבל אולי הם כן מתביישים? אולי הם עדיין לא התרגלו לכך ורק משתדלים שלא להסגיר זאת?

ואולי הם אפילו עדיין לא יודעים שהם מתביישים? לא יודעים שזרעי הבושה נשתלים בהם כעת ורק בעוד כמה שנים לא מאוד ארוכות, זיכרון אותה עמידה מיוזעת וגרירת קרטון עייפה, יצוף, יצבוט וידקור את לבם.

הם ינסו אז למחוק אותו, לדחוק אותו, לעצום עיניים, אך הוא כנראה ימשיך להציף, יטביע אותם במועקה, אולי גם כעס ודמעות.

ולא להצלחתי להכריע מה עדיף לי, מה עדיף להם, שהם יתביישו או שלא.

כשהחלוקה כמעט הסתיימה ראיתי ילד אחד גורר לבדו טיולון שידע ימים יפים יותר, עליו קרטון עמוס לעייפה ושק תפוחי אדמה.

פתאום מתוך הקרטון נפלה קופסת שימורים אחת והחלה להתגלגל במורד הכביש.

הילד באינסטינקט מהיר, השעין במקצועיות את העגלה אל גדר הבניין ורץ לרדוף אחריה. היא מקפצת ומתגלגלת והוא אחריה.

והלב שלי גם הוא יצא פתאום ממקומו והחל מתגלגל שם בעקבות הילד וקופסת השימורים שלו במורד הכביש. אבל לא היה בי את הכח לצאת במרדף אחריו כדי לנסות להרים אותו.