המעטפה הלבנה, הרגילה, לא הסגירה איזה אוצר מרגש מסתתר בתוכה.
“לידידיה מאיר השלום והברכה!”, נפתח המכתב שקופל בתוך המעטפה ששלחה לי המחנכת ואשת התקשורת הוותיקה אסתר וסרלאוף. “כמצוות אנשים מלומדה, ערכתי סדר בניירות שבביתי, סמוך לפסח. הפעם התמקדתי בעיתונים ישנים שבהם הופיעו מאמריי.
“מאחר שבשעתו הטכנולוגיה עדיין לא ארבה לפתחנו, ואפילו מכונות צילום לא היו בנמצא, מקובל היה לקבל מהמערכת עוד עותק מכל מאמר שפורסם, וכך ברבות השנים הצטברו מספר ממאמריי באמתחתי אשר בבוידעם. עד שהגיע זמן גאולתם, כדברי החכם מכל אדם, שאמר שלכול זמן ועת לכל חפץ.
וראה זה פלא, מה מצאתי בדף הסמוך למאמרי, והרי הוא לפניך. ריאיון שפורסם בד’ בניסן תש”ל, 10.4.70 .
ברבות הימים, כפי שאתה רואה, הדפים הצהיבו והם על סף התפוררות. ואף על פי כן בטוחני שתתרגש מהם. יותר אפילו ממה שאני התרגשתי”.
סיימתי מהר את קריאת המכתב ועברתי להריח את העיתון. כן, דוקומנט בן יותר מארבעים שנה אני נוהג להריח לפני שאני קורא, שלא לומר להסניף.
אחר כך פתחתי בזהירות את העמוד הישן, שבמקור הודפס שחור על גבי לבן, אבל כעת הוא כבר שחור על גבי צהוב, ונזהרתי מאוד לא לקרוע אותו.
הכותרת של הכתבה היא: “ערבי פסחים נוסח שנות השבעים”. לנו זה נראה היום כמו נוסטלגיה, אבל בזמן אמת, לקוראים של אז, זה כמובן נראה הכי עדכני ואִין שיש. תחשבו על הכותרת “פסח 2016”, איך היא תראה בשנת 2062.
אבל הטקסט עצמו הוא דווקא הכי לא פאסה שיש.
מיד נגיע אליו, אך לפני כן קצת רקע: בעיתון ‘הצופה’, בערב פסח תש”ל, רצו לראיין רבנית צעירה ובחרו בסבתי, הרבנית יהודית קוק, אשת הרב שלמה קוק, בן אחיינו של הרב קוק הגדול, שנבחר שנתיים קודם לכן לרבה של רחובות.
היא הייתה רבנית לא רק משום שבעלה היה רב, אלא גם בגללה: תלמידה חכמה, מחברת ספרים ואישיות מיוחדת.
שנה וחצי אחרי הריאיון הזה, בחנוכה של תשל”ב, נהרגו סבי, סבתי ושניים מילדיהם בתאונת דרכים.
“בבית רחובותי דו-קומתי מקסים ומרווח נפגשתי לפני ימים אחדים לשיחה של ערב פסח עם הרבנית יהודית קוק”, נפתחת הכתבה של נעמי גוטקינד. “יהודית קוק, אשת רבה של רחובות, היא צברית ואם לשישה (הבת הבכירה בכיתה ח’ והבן הפעוט הוא בן שלושה וחצי חודשים), לשעבר – מורה בסמינר למורות בירושלים ובהווה בת לדור הרבניות הצעירות, המשכילות והמטופחות שהשפעתן מורגשת יותר משנה לשנה.
“השפעה זו מתבטאת בין היתר בהרצאותיה בחוג רשות לדינים באוניברסיטת בר אילן, בשיחות במחשבת ישראל שהיא נותנת בתיכון הממלכתי הדתי ובתיכון הממלכתי הכללי של רחובות, ובשיעור השבועי ב’משנה ברורה’ שהיא נושאת בפני קבוצת נשים בעירה.
“למרות שהימים ימי ערב פסח ושניים מילדיה חולים – נראתה הרבנית בשמלת סריג קלאסית בצבע בז’, כובע בגוון אלמוגים ומחרוזת ורודה – כסמלן של כל האימהות המודרניות, היעילות, השלוות והשולטות במצב, שאינן נגרפות אחר ההמולה המסורתית של ערבי פסחים בדורות עברו.
ואכן, זה היה נושא שיחתנו. כיצד מארגנות בנות דורנו את הזמן שבין פורים לפסח, בהשוואה לאמותיהן או סבתותיהן?”
וכאן סבתא שלי זיכרונה לברכה, מתארת את פלאי הטכנולוגיה של 1970: “אי אפשר לעשות השוואה כזו בלי לקחת בחשבון את השוני בתנאים הטכניים שבין הדורות של אימהותינו לבין הדורות שלנו. לנו יש פורמייקה, נירוסטה, אלומיניום, צבע שמן, הכול ציפויים חלקים, נוחים לניגוב, קלים לניקוי.
התוצאה היא שחלק חשוב מן ה’הווי’ של ערב פסח, אותו חלק של קרצוף, גירוד וניקוי עם כל המברשות והסכינים וצמר הפלדה – כל זה ירד מן הפרק. אני זוכרת איך בילדותי היו מוציאים את ארון הקרח לחצר, שופכים עליו מים ומפשירים אותו, והיום כמובן, את המקרר החשמלי לא מוציאים כבר לחצר.
או המבצע הרעשני של דפיקת מזרונים ומצעים ושטיחים וניעור סדינים וכיסויי מיטה. היום – או שיש לך שואב אבק או שיש לך מזרוני גום-אוויר וכך נעלם ההווי של העבודה הרעשנית. קחי נושאים אחרים. סיוד, למשל. מי מתאמץ לסייד דווקא בערב חג? אדרבא, הגישה היום יעילה ומפוכחת יותר.
או ביגוד, אני זוכרת את ההתרגשות של הביקור אצל תופרות וחייטים ותכנון השמלות החדשות. היום יש בגדים נאים מאוד בחנויות. ואפילו הכנת התבשילים או אפיית המצות, היום רובנו קונים בחנויות. זה לא אומר שלא נשארה כבר עבודה לעקרת הבית המודרנית: אם יש יותר אביזרים – צריך יותר לנקות אותם. אם יש יותר חדרים – לוקח יותר זמן לרחוץ את החלונות והדלתות בהם.
התוצאה היא, שממש כמו אמי, אני מתחילה את הכנות הניקוי תיכף אחרי פורים וממש כמו אמי, הפעולה הראשונה היא סידור ארון הבגדים…”
ואז חשבתי לעצמי: מכל מה ששמעתי על סבתא שלי לאורך השנים, אין סיכוי שהריאיון הזה ימשיך לכיוון כובע בגוון אלמוגים או דיונים על הברקת פורמייקה.
צדקתי.
תוך פסקה או שתיים היא מנווטת את השיחה לכיוון אחר לגמרי, וכך ממשיכה הכתבה, שקראתי מאז כבר כמה פעמים: “למרות שנעלם הווי מסוים מערבי הפסח, אין הרבנית קוק מצטערת עליו. אדרבא, ‘העיקר בהכנות הללו הוא ניקוי הבית מחמץ ולא סתם ניקוי האביב’, היא אומרת. ‘אני שומעת נשים רבות, אפילו שאינן שומרות מצוות, כשהן מדברות על צביעה וכביסה וסיוד וגיהוץ ושפשוף ומירוק ואני מרגישה איך הן מוצאות פורקן בעצם העבודה, הן חושבות שזה העיקר, משום שזה מזכיר את בית אבא, כמו הקוגל והגפילטע פיש.
צריכים להבין שההתרפקות הסנטימנטלית על זיכרונות מבית אבא סוף סוף אין פירושה עשיית מצווה. אנשים חיים בדורנו בהווי מודרני ואת הדת הם משאירים בהווי של זיכרונות ‘מבית אבא’. והרי גם בית אבא השתנה בינתיים… את זה אני מנסה להסביר בשיחות ובשיעורים לנשים.
נשים צעירות רבות הן בעלות השכלה אקדמאית, מדוע לא תפתחנה גם את התודעה הדתית שלהן עד לרמה אקדמאית? מדוע שביעור החמץ מן הבית לא יהיה כרוך עם ביעור חמץ שבלב? מדוע שהמושג חג החירות לא יובן גם כחירות מהרגלים רעים?
כידוע, הרב דורש בשבת הגדול בפני מתפללי בית הכנסת על משמעות החג. לדעתי, גם נשים צריכות לשמוע שיחות רעיוניות על משמעות הפסח. גם הן צריכות לשבת ליד שולחן הסדר עם רעיונות משלהן, ביאורים ואפילו הערות משלהן, כדי לתרום משהו להבנת ההגדה”.
כאן גם הכתבת מרימה ידיים, נוכח הרצינות שהשתלטה על השיחה: “אחרי דברים כגון אלו, אין עוד לתמוה מדוע לא הצלחתי להוציא מן הרבנית הצעירה מתכון מקורי לפסח, או אפילו לעורר בה התלהבות לנושא של תפריט ליל הסדר”, היא מתנצלת בפני הקוראות. “הרבנית מצטחקת: ‘אני מקווה כמובן שיהיה לנו אוכל בשפע ואוכל טעים, אבל יחד עם זאת אני מקווה שאצלנו יכוונו להגדה ולא לקניידלך’”.
הכתבה נגמרת בטיפ שנוגע לחינוך הילדים: “כאם לשישה ילדים צעירים מעניין היה לדעת כיצד הרבנית קוק משלבת אותם בהכנות לחג”, כותבת גוטקינד. “מסתבר שלפחות חמישה מהם (פרט לתינוק כמובן) נוטלים חלק פעיל ביותר בהווי של ערב פסח.
יוכבד בת השמונה מנקה את ארון הבגדים. הבנים, בן ציון, מנחם-דן ואוריאל, אחראים בלעדיים לניקוי הספרייה ולהברקת מגשי הנחושת בתערובת של לימון וחול, ואילו זיוה הבכירה, נערה מוכשרת, המציירת, לומדת לנגן על גיטרה ויודעת לאפות עוגות טעימות, עוזרת לאמה בבישול”.
היי, זו אמא שלי. והיא עדיין מוכשרת, מנגנת ואופה עוגות טעימות. “אבל הפרט המעניין ביותר בהכנות לפסח שייך ל’מחברת הרעיונות’. ‘הרעיון נולד לפני שנה’, מספרת הרבנית. ‘כידוע, בשבוע שלפני החג אין לימודים בבית הספר, ואני חיפשתי משהו כדי להעסיק בו את הילדים. הצעתי לכל אחד מהם להכין מחברת משלו עם רעיונות וביאורים להגדה כדי שבליל הסדר יוכל כל אחד בתורו לחדש משהו.
זה גם אמצעי טוב שלא יירדמו. גם הבנות וגם הבנים קיבלו על עצמם את ההצעה. הם התחילו לחפש בספרים חידושים והסברים כדי לרשום אותם במחברת, ובליל הסדר אחרי כל קטע של קריאה בהגדה עצרנו ושאלנו כל אחד מה יש לו להוסיף או לחדש. הניסיון הצליח ואני מקווה להמשיך בו גם השנה”.
לא זכיתי לפגוש את סבא וסבתא שלי. אין לי מושג איך היה ליל הסדר אצלם. אבל הנקיונות לפסח של אסתר וסרלאוף העניקו לי הזדמנות נדירה להרגיש אותם קצת, לקראת הפסח השנה, ולשמוע מהם קצת “והגדת לבנך”.
אין לנו “מחברת רעיונות” בפסח, אני לא מסוג ההורים המשקיענים האלה, אבל יש לי הרגשה שאני יודע מה אקריא למשפחה שלי בליל הסדר השנה.
• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’