בואו נודה, ההגדה של פסח היא הטקסט המפורסם ביותר בישראל, אבל גם הלא־מובן ביותר בישראל.
רבים יודעים אותו כמעט בעל פה, אבל לא יודעים בפועל מה פשר כל המילים האלה שאנחנו אומרים בכל שנה.
הנה בקצרה הצעה לסדר – 14 המרכיבים של הלילה המיוחד הזה:
קדש. כמו כל שבת וחג, גם ההגדה של פסח מתחילה בקידוש. אבל מה שמתקדש אינו היין, אלא הזמן. אנחנו מכריזים, בתוך רצף החיים השוצף והגועש, על זמן שקט, אחר ומיוחד. זמן מקודש.
ורחץ. עבור קדושה – צריך גם ניקיון, היטהרות, הסרה של הלכלוך. זה הזמן שבו כל המשתתפים בליל הסדר נוטלים את ידיהם במים. למה? חלק מהפרשנים כותבים שהמטרה בהתנהגות יוצאת הדופן הזו היא לעורר סקרנות ועניין. לגרום לנוכחים לתהות ולשאול, כדי להיות ערניים ודרוכים. זה לא ערב רגיל, זה ערב שבו נדרשת מעורבות, וזוהי לא ההוראה ה”מוזרה” האחרונה שניתקל בה.
כרפס. אחרי נטילת הידיים, אוכלים ירק טבול במי מלח. הרב יוסף צבי רימון מסביר שמדובר ביציאה שלנו מעבדות לחירות, ובשליטה שלנו על תאוות האכילה. אנחנו טועמים טעימה קטנה, אבל מסוגלים לדחות את הסעודה הגדולה כדי לשבת עם המשפחה ולעסוק בהגדה. אדם שמעדיף את הרוח על פני החומר, ומצליח להתאפק אפילו לשעה קלה – מעיד על חירותו.
יחץ. בשלב זה חוצים את המצה, ומחביאים את חלקה עבור האפיקומן. החצייה הזו מזכירה לנו שיש בחיינו שברים, ושהמציאות עדיין לא שלמה ומושלמת. ושימו לב מי ישלים בסופו של דבר את חלק המצה שהוחבא ומי יחבר את החלקים החסרים – הילדים. הדור הבא חייב להיות חלק אקטיבי בסיפור.
מגיד. הגענו למנה העיקרית. כן, בליל הסדר הדיבור הוא המנה העיקרית. ה”מגיד” הוא החלק המרכזי בהגדה שבו מספרים ומספרים ביציאת מצרים, וכל המרבה, הרי זה משובח. המטרה של הערב הזה היא להפוך את ההיסטוריה לאוטוביוגרפיה, את הסיפור הלאומי הגדול לסיפור אישי ומלא הזדהות. הנה הסבר על כמה מהקטעים המשמעותיים של ה”מגיד”:
“הָא לַחְמָא עַנְיָא דִי אֲכָלוּ אַבְהָתָנָא בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם”.
בקטע הזה אנו מציגים את המצה, “לחם העוני” שאבותינו אכלו במצרים. בשנת 1947 נישא אחד הנאומים יוצאי הדופן שעסקו במצה ובקשר שלה לחיינו היום.
דוד בן־גוריון דיבר אז בפני ועדת החקירה של האו”ם שדנה בהקמת מדינה יהודית חופשית, ואמר כך: “לפני כשלוש מאות שנה הפליגה לעולם החדש אנייה ושמה ‘מייפלאוור’. היה זה מאורע גדול בתולדות אנגליה ואמריקה, אבל תאב אני לדעת, אם יש אנגלי אחד היודע בדיוק אימתי הפליגה אנייה זאת, וכמה אמריקאים יודעים זאת. היודעים הם כמה אנשים היו באותה אנייה ומה היה טיבו של הלחם שאכלו בצאתם?
והנה, יותר משלושת אלפים ושלוש מאות שנה לפני הפלגת ה’מייפלאוור’, יצאו היהודים ממצרים, וכל יהודי בעולם, ואף באמריקה וברוסיה הסובייטית, יודע בדיוק באיזה יום יצאו: בחמישה עשר בניסן. וכולם יודעים בדיוק איזה לחם אכלו היהודים: מצות.
ועד היום הזה אוכלים יהודים בכל העולם כולו מצה זו בחמישה עשר בניסן, באמריקה, ברוסיה ובארצות אחרות. ומספרים ביציאת מצרים ובצרות שבאו על היהודים מיום שיצאו לגולה. והם מסיימים בשני מאמרים: השנה עבדים, לשנה הבאה בני חורין. השנה כאן, לשנה הבאה בירושלים, בציון, בארץ ישראל. כך טיבם של יהודים”.
“כָּל דִכְפִין יֵיתֵי וְיֵיכֹל, כָּל דִצְרִיךְ יֵיתֵי וְיִפְסַח”.
כעת קוראים לכל דכפין, כלומר לכל רעב, לבוא ולאכול עימנו. הרב פרופ’ יוסף דב סולובייצ’יק מסביר כי המבחן של עבד שיצא לחירות, הוא ההתנהגות שלו כלפי האחר: “עיקרה של החירות הוא השותפות עם האחר. העבד חושב רק על עצמו, אבל אדם בן חורין חושב על האחרים ומשתתף עימם. ליל הסדר מסמל את לידתו של עם ישראל, את לידתה של קהילת החסד הזו”.
“מַה נִּשְׁתַּנָּה הַלַּיְלָה הַזֶּה מִכָּל הַלֵּילוֹת?”.
זה לא ערב של דקלומים והקראות, אלא של שאלות והתעניינות. המטרה היא לגרום לדור הצעיר להבין שקורה פה משהו מיוחד מסביב, ולתהות מה מתרחש. יש פרשנים שכותבים שבשלב הזה כל אדם צריך לשאול את עצמו בלילה הזה: מה נשתנה? במה אני אשתנה מעתה והלאה?
פרופ’ איזידור רבי, פיזיקאי יהודי־אמריקני שזכה בפרס נובל בפיזיקה, הסביר פעם מה החשיבות בשאילת שאלות: “אמא שלי הפכה אותי למדען בלי שהתכוונה לכך. כל האמהות היהודיות בברוקלין נהגו לשאול את הבן שלהן, ‘נו, מה למדת היום בבית הספר?’, ואילו אמא שלי תמיד בחרה בשאלה אחרת, ‘האם שאלת שאלה טובה היום?’. זה מה שקידם אותי, היכולת לשאול שאלות טובות”.
“כְּנֶגֶד אַרְבָּעָה בָנִים דִּבְּרָה תּוֹרָה. אֶחָד חָכָם, וְאֶחָד רָשָׁע, וְאֶחָד תָּם, וְאֶחָד שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאֹל”.
היום, בעידן הפוליטיקלי קורקט, לא היו מגדירים כך את ארבעת הבנים, אבל ההגדה מכנה אותם בכינויים חד־משמעיים. כל אחד מהם רוצה משהו אחר.
החכם רוצה ללמוד ולחקור, הרשע מתריס ולא רואה את עצמו כחלק מהסיפור, התם מתלהב ומתרגש משולחן החג החגיגי והשונה, והרביעי – לא פוצה את פיו ולא משתתף. ההגדה מציעה דרך חינוכית לטפל בכל אחד מהם. כל אחד זוכה לתשובה אחרת, כי לכל ילד יש נשמה אחרת ורצונות אחרים.
אבל חלק מהפרשנים טוענים שארבעת הבנים מתרוצצים כולם בקרבנו. שמדובר בשאלות שכל אחד מאיתנו שואל בחייו, ועלינו להיות מודעים לשינויים האלה ולנסות תמיד למצוא תשובה רלוונטית.
“וְהִיא שֶׁעָמְדָה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ”.
מיהי אותה “היא”? מיהי ששמרה עלינו בכל הדורות? יש פרשנים שכותבים שמדובר בהבטחה האלוקית, יש האומרים שמדובר באמונה שמלווה אותנו לאורך כל הדורות, ויש גם הטוענים שמדובר באישה היהודייה, שהיא זו שבזכותה אנחנו קיימים.
“דַּיֵּנוּ”.
השיר המפורסם הזה מונה דברים רבים וטובים שקיבלנו: יציאת מצרים, תורה, שבת, ארץ ישראל ועוד. זה שיר שמתאר מהלך שלם של גאולה, אבל למרות זאת מתעכב על כל שלב ושלב. למה? כדי ללמד אותנו כי יש חשיבות לכל מדרגה שאליה מגיעים, ועל כל צעד והישג שבדרך, יש לומר תודה.
“כָּל שֶׁלּאֹ אָמַר שְׁלוֹשָׁה דְּבָרִים אֵלּוּ בַפֶּסַח לאֹ יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ, וְאֵלּוּ הֵן: פֶּסַח, מַצָּה וּמָרוֹר”.
אין שום אנדרטה מפוארת לזכר יציאת מצרים. לא הקמנו שערים ומגדלים של הנצחה, ושימרנו כל השנים רק את הגעגוע. הזיכרון שלנו מתרחש בלב ובפה בלבד, והנה, בעיצומו של הסדר, באירוע השנתי והחגיגי, צריך רק לומר שלוש מילים פשוטות: פסח, מצה ומרור.
“בְּכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלּוּ הוּא יצָא מִמִּצְרַיםִ”.
כששואלים ילד בגן מדוע חוגגים את פסח הוא לא אומר “כי בני ישראל יצאו ממצרים” אלא “כי יצאנו ממצרים”. ההגדה תובעת מאיתנו להגיע לאותה רמה של הילדים, לחוש בעצמנו חלק מהסיפור ולהתחבר למסריו. מי שחושב שהשעבוד כבר נגמר בימינו, מוזמן להיזכר בשיר “עבדים” של ברי סחרוף, שמתאר – עוד לפני עידן הסלולרי – את השעבוד הטכנולוגי, התקשורתי והמסחרי של תקופתנו: “כולנו עבדים אפילו, שיש לנו כזה כאילו, פותחים פה גדול, ומחכים לעונג הבא, כולנו מכורים של מישהו, שמבקש עכשיו תרגישו, פותחים פה גדול, ומחכים למנה הבאה”.
רחצה. כעת, ורק כעת, אחרי המסע החינוכי שעברנו, מגיע האוכל. עכשיו נוטלים שוב ידיים, וגם מברכים ברכה על הנטילה הזו.
מוציא מצה. אכילת המצה בליל הסדר היא מצווה מפורשת מן התורה. היום, כשכולם כל כך מודעים למשמעות האוכל המתועש שאנחנו מכניסים לגופנו ולהשפעת צבעי המאכל, המלחים והסוכרים על הגוף ועל הנפש – קל יותר להבין מדוע חז”ל קראו למצה “לחם האמונה”. המצה נחשבת מאכל שכולו ענווה ופשטות. רק לחם ומים, בלי התנפחות ותוספות.
מרור. אפשר לדבר על הצרות, ואפשר לטעום אותן. בליל הסדר חשים באופן מוחשי את המרירות, העצב והבכי, שגם הם חלק מחיינו, ואוכלים ירק מר. כמה מרור ידע עם ישראל לאורך תולדותיו, גם בשנת הטרור האחרונה. כמה משפחות יישבו לשולחן ליל הסדר לראשונה בלי יקיריהן. יש פרשנים שקוראים לנו להתפלל במהלך אכילת המרור לתום המרירות בחיינו. משעבוד מצרים דרך גלות בבל, ממסעי הצלב דרך גירוש ספרד והשואה – נתפלל שרוב המרור כבר מאחורינו, בחיינו הלאומיים וגם הפרטיים.
כורך. בשלב הזה כורכים את המצה והמרור ביחד. פרשנים רבים מציינים כי זו דרכנו לומר, וגם להמחיש, שהרע והטוב משולבים יחדיו.
שולחן עורך. כאן אין צורך להכביר במילים. הגיע הזמן לסעודה החגיגית. בתיאבון. במהלך הסעודה יש שנוהגים להמשיך ולספר על יציאת מצרים, גם בהיבט אקטואלי. יצא לי לראיין לאחרונה את נתן שרנסקי. הנה מה שסיפר לי על ליל הסדר שלו בכלא הרוסי, ועל משטרי רשע שהתקיימו גם אחרי עידן פרעה: “לא זכרתי את טקסט ההגדה, לא הייתה לי מצה וגם לא מרור. סיפרתי לשניים מהאסירים שאיתי את סיפור יציאת מצרים דרך חריץ קטן בצינוק שאליו הושלכתי. אבל הרגשנו שאנחנו טועמים את טעם החירות, את הרעיון שאומת עבדים יכולה להביס את המעצמה החזקה בעולם. עבורנו זו לא הייתה אגדה עתיקה אלא אמת אקטואלית”.
צפון. לאחר הארוחה משיבים את חצי המצה החסרה, האפיקומן. אם בתחילת הערב שברנו את המצה ונכנסנו אל תוך חוויית העוני והשעבוד, כעת אנחנו רוצים להשלים את החלקים החסרים בחיינו ולקבל בחזרה את האבידה. האפיקומן הוא המאכל האחרון שאוכלים בלילה הזה, מתוך מטרה שטעמה של המצה יישאר בפינו ושהחוויה תמשיך ללוות אותנו. פרשנים חסידיים כותבים כי האפיקומן מלמד אותנו שעלינו לחפש את החלקים האבודים בחיינו, אלו שהזנחנו או החבאנו, כדי לצאת לחירות.
ברך. אחרי הסעודה מברכים את ברכת המזון, מתוך ההגדה. ברכת המזון נאמרת אחרי כל סעודה שבה אוכלים לחם, אבל כעת אומרים אותה אחרי אכילת מצות, ויש בה תוספת מיוחדת לפסח, שמכונה בברכת המזון “חג המצות הזה”.
הלל. יש כמה פרקי תהלים, מלאי פסוקים של שמחה ותודה, שמכונים “הלל”. בדרך כלל אומרים אותם בתפילה בבית הכנסת, אבל בלילה המיוחד הזה – אומרים אותם תוך כדי סעודה. רחלי פרנקל, שבנה נפתלי ז”ל היה אחד משלושת הנערים שנחטפו, כתבה השנה על ההגדה של פסח, ודווקא על ה”הלל”: “אסור לנו להיות כפויי טובה, אסור לכפור בטובה, יש לראות תמיד את הטוב שזכינו לו ולהודות עליו. ראו את העם שלנו, שלוח השנה שלו מעוצב על ידי התכנסות כזו, שכולה סיפור של הכרת הטוב. חג שמושיב אותנו, משפחות־משפחות, להסב בחברה אהובה, כבני חורין, ולספר את סיפור הטוב המורעף עלינו”.
נרצה. אחרי כל המהלך הגדול שעברנו בשעות האחרונות, הסדר מסתיים. “נרצה” משמעו רצוי, מרוצה, אבל רבי נחמן מברסלב טוען שהשלב האחרון של ליל הסדר לא אמור לגרום לנו לחוש מרוצים, אלא רוצים. לדבריו, המילה “נרצה” שמסיימת את ליל הסדר משמעה “רצון”, וכך הוא כותב: “האדם צריך לצאת מליל הסדר עם רצון גדול וחזק להתקדם ולהתחדש תמיד, וזו תכלית ליל הסדר”.
• הטור מתפרסם בידיעות אחרונות
בוידאו: השיעור השבועי