הפחדים הפשוטים שהורסים את החיים

1.
היה זה לפני כחודש.

אני עומד מול קהל של מאות ילדים, ליתר דיוק 1,200 ילדים, עם אבותיהם.

ביקשו ממני לשוחח איתם, ומשום מה לא דיברו על מה. זה בסדר. אני רגיל מפעם לפעם שרגע לפני הרצאה או הופעה מישהו מודיע לי נושא אחר מכפי שסוכם, אבל כאן מלכתחילה לא דובר על נושא. הוזמנתי לדבר וזהו.

אולם מלא מפה לפה, קהל ענק צפופים כמו סרדינים, וכשאני מגיע משתתקים כולם.

שקט. דממה. חלומו של כל מרצה.

אני עומד מולם ומנסה לחשוב מה לומר.

אבל לא יוצאת לי מילה מהפה.

המוח שלי מנסה להיזכר במשהו, נושא, רעיון, מה רציתי לומר?

אז זהו, שלא רציתי לומר כלום, אבל יש לי נושאים, מה הבעיה לשלוף?

אני נובר בשק הזיכרון שלי אחר נושא מתאים ומגלה שהשק הזה ריק. שום כלום. אין לי אפילו בדל רעיון.

והשקט הזה… אתם לא רוצים לחוות אותו. שקט של ציפייה, כפול 1,200. אמרו לי שהם חיכו למפגש הזה וכעת הם מביטים בי ומחכים.

ולי אין אפילו רעיון על מה אני הולך לדבר.

2.
ופתאום, איכשהו, משתחרר לי משפט. סתם. כדי לכבות את השקט הנורא הזה. “כולנו מוקפים בחברה. כל ילד וגם איש, מתעניינים מה קורה מסביבם. איך מתייחסים אליהם”.

סימנתי לי נושא. שחררתי משפט פשוט, הלחץ הגדול השתחרר לשנייה… אבל הלב דופק בעצבנות. מה הלאה. על מה אני מדבר איתם. איזה רעיון לומר?

עוד חצי דקת-נצח ואז אני אומר: “יש לי סיפור מדהים לספר לכם”.

זה משפט מנצח. כולם אוהבים סיפורים, ובדיוק בשביל זה הם הגיעו, לשמוע ממני סיפור.

אבל זהו, שאין לי שום סיפור לספר להם. מכל אלפי הסיפורים שכתבתי, שמחציתם עוסקים ביחסי האדם מול החברה, אין לי כרגע בשק הזיכרונות אפילו לא אחד.

וכולם מביטים.

הילדים עדיין תמימים אך חשים שיש כאן בעיה, וההורים והצוות… הם כבר מבינים… אבל הם נבוכים כמוני, אין להם שום דרך לסייע לי.

אני לא יכול לתאר לכם כמה אומלל הרגשתי. באיזה מתח נוראי הייתי שרוי. מתח ואי-נעימות, ופחד וחרדה ואימה…

ואז התעוררתי שטוף זיעה… מאחד החלומות המסויטים שחלמתי.

אל תתעצבנו. זהו באמת חלום שחלמתי לאחרונה, ומיד לאחר שהתעוררתי ממנו והודיתי לקב”ה שהוא רק חלום, ידעתי שאני הולך לספר עליו.

משום שהוא מעלה נושא חשוב מאין כמותו: הפחדים שעוצרים לנו את החיים.

3.
אם היינו מכמתים (מלשון כמות) את הפחדים שלנו מול המציאות של חיינו, היינו מגלים שזה עומד על 95 אחוזים פחדים מול 5 אחוזים מציאות.

נתחיל מפחדים הגיוניים. כמות הילדים באיזור הדרום שיש להם חרדות משתקות שייפול עליהם טיל ויהרוג אותם חלילה, היא גדולה ובעלת היקפים עצומים.

זאת, למרות שמבחינה סטטיסטית כמות הילדים שנהרגו או אפילו נפגעו מטילים כאלה, היא אפסית. ידוע על ילד בן 4 דניאל טרגרמן שמו, שנהרג מפגיעת פצמ”ר בקיבוץ שער הנגב. כנגדו נהרגו מאות בתאונות דרכים, ולמרות זאת לא ידוע על ילדים המפתחים חרדות מתאונות דרכים.

כלומר, פחד אינו דבר שמחובר לגמרי למציאות, אלא לחוויה הפנימית של האדם.

דוגמא נוספת: אנשים אינם פוחדים מפיל אך פוחדים מעכבר. אני מדבר על פחד אמיתי ומשתק. ברור שפיל יכול להזיק יותר מעכבר, אבל כפי שאמרנו, החרדה מחוברת אצלנו למקומות אחרים שלא תמיד קשורי-מציאות.

4.
מכאן אני רוצה להגיע לפחדים הפשוטים לכאורה, אלה שאינם הורגים אותנו, אבל הורסים לנו את החיים.

בני אדם נמנעים מלעשות דברים מפני שהם פוחדים.

חלום הפחד עליו סיפרתי בראשית המאמר גורם לכך שרוב בני האדם לא יעזו לשאת דברים מול קהל.

והקהל? הוא עלול להצטמצם, מקהל המונים לקהל של בית כנסת, קהל של כיתה, ולאחר מכן קהל של אדם אחד. אנשים פוחדים לפתוח את הפה כי… כי מה יקרה?

אנשים פוחדים לדבר או ליצור כי יבקרו אותם, כי אולי לא יאהבו את מה שיאמרו או ייצרו. אנשים פוחדים לקחת יוזמה כי אולי זו תיכשל או כי אולי יעשו עצמם צחוק.

יש אנשים שאינם מקימים עסקים כי הם פוחדים ממס-הכנסה, ואינם מבינים שעדיף כבר לשלם מחיר מלא ועוד תוספת מאשר להימנע מלעשות.

5.
וישנן חרדות מנותקות מציאות, המביאות את בעליהן למצבים פסיכיאטריים ממש.

הכוונה להפרעה אובססיבית-קומפולסיבית – o.c.d המוכרת בשמה הפשוט: כפייתיות.

כפייתיות, נוצרת תמיד כתוצאה מחרדה. לרוב מדובר בחרדה שאין לה שום בסיס הגיוני. הדוגמא הקלאסית מדברת על “פחד שלא נעלתי את הדלת” או “שלא סגרתי את הגז”, אך יש לה אלפי דוגמאות שכל אחת מהן בלתי הגיונית מרעותה. ועדיין הן יוצרות חרדה, והחרדה מולידה צורך “לעשות משהו” כדי למנוע את החרדה.

במקרה של נעילת דלת ה”משהו” זה לסגור אותה שוב ושוב ושוב ושוב. במקרים בהם החרדה היא מחשבתית כמו “לא כיוונתי באיזו מילה בברכת המזון”, האדם אומר ושוב ושוב ושוב.

כאשר החרדה היא מחשבתית בלבד, האדם “ממציא לעצמו” כללים מה מותר לו לחשוב ומה אסור. בדרך כלל המחשבות פונות לכיוון הנוגד את הכללים וכמובן יוצרות חרדה, ואז האדם מבצע טקסים או פעולות שנועדו להשקיט כביכול אך למעשה מוסיפים חומר בעירה להמשך.

סביבתו של האדם מנסה להרגיע אותו ולהוכיח לו שחרדותיו אינם מבוססי מציאות. זו טעות גדולה, מפני שהחרדה המובילה לכפייתיות איננה הגיונית מלכתחילה והניסיון להסביר בנוגע אליה רק מעצימה את החרדה ויוצרת עוד צדדים חדשים, בדומה לצפרדע מההגדה שכל מכה רק מולידה צפרדעים חדשות.

הדרך היחידה כמעט להרגיע את הכפייתיות, היא תרופתית. כמו שהחרדות אינן פרי ההיגיון גם הרגעתן אינה בדרך ההיגיון.

6.
החרדות נחשבות למעכב ההצלחה הגדול של האדם. ומה שכואב, שהן דמיוניות לחלוטין. ומה שמפתיע הוא, שדווקא כאשר בני אדם נתקלים בחרדות אמיתיות כמו מלחמה מסכנת חיים, לפתע נעלמים גילויי החרדה והכפייתיות ובני אדם, גם החרדתיים ביותר ששכבו במיטה שבועות, חודשים ושנים, מתפקדים לפתע בצורה יעילה, מחושבת, אמיצה ונטולת חרדות. לא יאומן כי יסופר.

ישנו הסבר מקצועי לזה.

מרדכי רוט, (שיטת רוט) מחבר הספר ‘יש לך 10 דקות לבריאות שלך’, כותב כי בורא עולם יצר אצל האדם תכונה, שכשחש סכנה, המוח מפריש את כל החומרים הכימיים שנועדו לסייע לו לצאת ממנה. חומרים כמו אדרנלין, סרוטונין, דופאמין, כל אלה מופרשים באופן מואץ, ומאפשרים לגוף לתפקד בצורה הכי מיטבית שיש.

כשהתותחים רועמים לפסיכולוגים אין עבודה. (זו באה רק אחר כך…)

7.
מה שעושה המלחמה (במחיר כבד של הרוגים ופצועים), יכולות לעשות תרופות. להפריש באופן מבוקר את החומרים הנ”ל שיאפשרו לאדם לצאת מחרדותיו ומההפרעות המשתקות אותו, הורסות את חייו ולעיתים את סיכוייו להינשא להקים משפחה, להחזיק אותה ביציבות ולפרנס אותה.

קחו, למשל, את תרופת הציפרלקס שהיא תרופה המונית נגד דיכאון, חרדה “הפרעה טורדנית-כפייתית” הפרעה טורדנית-כפייתית.

חצי עולם לוקח ציפרלקס, ובישראל לא פחות. נתוני משרד הבריאות מראים כי בשנת 2015 נופקו בישראל לבדה יותר מ-1.3 מיליון אריזות של התרופה, וכי קרוב ל-194 אלף ישראלים טופלו בה, לא כולל צריכה פרטית או בתי חולים.

אני לא מתעלם מהרתיעה הטבעית שיש לבני אדם, בעיקר בציבור החרדי, מ”לקחת כדורים”, אבל עלינו לזכור שאדם שצריך לקחת כדורים ואינו נוטל אותן זה לא הופך אותו לאדם שאינו צריך לקחת כדורים… אלא לאחד שצריך לקחת ולא לוקח…

מדיניות בת-היענה אינה עובדת כאן ואדם שהוא דכאוני או כפייתי, בסופו של דבר יגיע עם זה לנישואין ולחיים וישלם את המחיר בכל מקרה.

מטרת המאמר הזה, לומר שחרדות הן נחלת הכלל. כל עוד האדם ממשיך לתפקד ולהתגבר עליהן – מה טוב. אך מי שאינו מצליח להתגבר עליהן והן עוצרות לו את החיים – שיעשה מעשה.

כל מה שצריך. להילחם בהן ולבערן מן העולם.

• הטור פורסם ביתד נאמן