שיא עונת הקשקושים וסוף עונת החתונות

 מכירים את אלה שמצטטים את עצמם? אז הנה. רק לפני כמה שבועות כתבתי פה על רשימת מכולת מתסכלת, על הפלייליסט המייאש של החדשות בישראל: “כמה אפשר לשמוע על החייל מחברון, ועל רומן זדורוב ועל מתווה הגז ועל משה קצב ועל אהוד יערי ודנה וייס? לפעמים נדמה לי שזו בריחה מהחיים עצמם”.

השבוע, הרשימה הזאת נראתה לי סוגה-עילית לעומת הטראש שהתקשורת עסקה בו באובססיביות: “בוגי יעלון על הכוונת!”

די, נו. הרי בעידן שבו כל אחד יכול לעשות פוטומונטאז’ בקלי קלות, העובדה שמישהו הפיץ תמונה של שר הביטחון עם כוונת ירי לא אמורה לעורר עניין או דאגה, אלא גיחוך. אין שום משמעות לפרט השולי הזה, אלא אם אנחנו נחליט לתת לו משמעות, ולגנות גינויים ולעמת עימותים ולפלמס פולמוסים.

בכירי הפרשנים והפוליטיקאים התעסקו בקשקוש הזה בפנים חמורות סבר ובטון מאיים של “מות הדמוקרטיה” (כמה פעמים היא יכולה למות, כמה?) ומיהרו כמובן לגבות את יעלון מול האיום המפחיד.

איכשהו יש לי הרגשה שבוגי התמודד בחייו עם אתגרים מפחידים יותר, ובעיקר יש לי תחושה שכולם יודעים שזה משחק, שזה רק עיסוק שמטרתו מילוי זמן אוויר ועמודי עיתון, עד שיגיע כבר הקשקוש הבא (מי יספק אותו: אורן חזן? זוהיר בהלול? כוכב חדש?)

חבר שלי, יהודה פולישוק, כתב לי על כך כבר לפני שבוע, בשיא סערת סמוטריץ’. סליחה, בשיא ‘סערת’ סמוטריץ’. כשכל כך הרבה אנרגיה הוקדשה כאן לשאלה האם רפי רשף אמר לרויטל סמוטריץ’ שהוא מקליט אותה או לא.

“הבוקר נשאלתי מה דעתי על נושא היולדות, הגזענות וסמוטריץ’”, הוא כתב. “אז כאב לחמישה ילדים שנולדו בירושלים ואמורים לגדול ולחיות בחברה הזאת עניתי שזו עוד דוגמה מצוינת לשיח המוכתב והמיותר שהתרגלנו אליו כגזירת שמיים. זה שההפקה של רשת ב’ לא מצאה נושא מספיק מעניין, לא אמור להכניס מדינה שלמה למערבולת.

“אם נרצה, אפשר כל יום להעלות לשיח התקשורתי דיונים מפלגים ולהמשיך לחתוך את העם הזה לגזרים. תמיד יימצא הפוליטיקאי התורן שיוציא אמירה מספיק קיצונית כדי להדליק ולהרגיז, והנה התקשורת קיבלה במתנה עוד יומיים לעסוק בנושא המיותר מלכתחילה.

“צריך לזכור: לצאת חוצץ נגד פוליטיקאי – זה תמיד לחזק אותו. לעומת זאת, לבחור במה אנחנו רוצים לעסוק היום ולהתעלם מדיונים מיותרים ולא רלוונטיים – זה מחזק אותנו! הבחירה היא שלנו, ואת דעתי על היולדות הערביות בבתי החולים אשמור למתי שמתאים לי לעסוק בזה. נמאס לי להרגיש כמו חייל של לוח השידורים”.

ואולי כל זה קשור גם לפסח. ליציאה מעבדות לחירות.

אולי זו היציאה הכי חשובה מהשעבוד: היציאה המנטלית, התודעתית. להבין שפס הקול הזה אינו באמת החיים, אלא סתם רעשי רקע והסחות דעת.

 בימים הקרובים תסתיים עונת החתונות, ותחל תקופת ספירת העומר. הנה סיום יפה לעונה.

לפני כמה שבועות קיבלתי הזמנה לחתונה של דיאנה ניסימוב ומשה שטרן. שניהם צעירים חוזרים בתשובה. משה למד פסיכולוגיה, דיאנה סיימה תואר שני ועובדת בתחום המדיה במשרד החינוך, ואת ההזמנה לחתונה שלהם הם לא עיטרו בשורה של זלדה ואפילו לא רבי יהודה הלוי.

הם בחרו במשפט לא מוכר של המחנך הגדול, הרב שלמה וולבה: “כי החוטים הדקים ההולכים ומתרקמים בין חתן וכלה הינם מיתרים המנגנים את קולות השכינה מהר סיני”.

לא הצלחתי להגיע לחתונה, אבל כעבור יומיים קיבלתי תיאור נפלא שלה.

לרה פרזינסקי היא כתבת של ערוץ החדשות הבינלאומי i24news שפועל מישראל, והיא גם החברה הכי טובה של הכלה מילדות.

אני שוקל להוריד מהמקרר את ההזמנה של דיאנה ומשה, ולתלות במקומה עם מגנט את הטקסט הזה שכתבה לרה. כי החברה הטובה הזאת מתבוננת מהצד, ורואה דברים שאנחנו, שנמצאים בפנים, לפעמים שוכחים:

“אתמול התחתנה החברה הכי טובה שלי, דיאנה. אנחנו חברות מאז שאני זוכרת את עצמי. היא הייתה שם ברגעים הקשים ביותר, וברגעים המאושרים ביותר. כשאמי חלתה, וכשהיא הבריאה, כשהתגייסתי לצבא לעשר שנים, וכשהשתחררתי, כשכאבתי, וכשכייפתי.

אחותה הקטנה של דיאנה היא אחותי הקטנה (והיא כבר בכלל לא כזו קטנה, המפלצת היפהפייה הזאת!). המשפחה שלה (שני ההורים שלה רופאים, אגב) – הייתה לי ולמשפחתי בית שני.

את היום הזה דמיינתי באלפי תרחישים נוצצים עוד בימים שהיינו מסתובבות באוברול, עם קסטה של ה’בקסטריט בויז’ מתנגנת בווקמן (טוב, נו, רק אני הייתי באוברול, לדיאנה תמיד היה חוש אופנתי יותר). אלא שמאז, עברו הרבה מים בנהר. ומפה לשם, מצאתי את עצמי אתמול רוקדת במעגלים לצלילי מוזיקה חסידית בנוסח אשכנז בחתונה הכי מיוחדת שהייתי בה בחיים שלי.

יוצא לי להגיע להרבה חתונות לאחרונה (נו, מה לעשות, זה הגיל) וכל מי שמכיר אותי, לפחות קצת, יודע כמה אני סולדת מהרעיון של אירוע פומפוזי. אבל אתמול? אתמול היה שונה. מסיבת רווקות לא הייתה לה, אבל הייתה שבת כלה. ובמקום לראות 30 בנות במסיבה סתמית, ראיתי 30 נשים יצירתיות שכל אחת כתבה/הכינה/ציירה/הלחינה/אפתה משהו מיוחד וסמלי, בשביל הכלה.

לא בוזבז שם הרבה כסף, לא נשפך שם הרבה אלכוהול ולא היו שם מצלמות, על אף שהיה המון מה לתעד. ההכנות לא כללו ביקור בסלון כלות אלא ביקור בכותל, והיום הוקדש לתפילה על אנשים שזקוקים לעזרה (עם רשימות מסודרות של שמות ובעיות, חלקם זרים לה ולחתן).

באשר לריקודים, נכון שלא היה דיג’יי שניסה להשאיר כמה שיותר אנשים עד מאוחר, אבל זה כי הריקודים פרצו כבר עם הגעת הזוג לאולם, ולא פסקו כל הערב. הרחבה בערה משמחה סביב בני הזוג, במטרה לשמח אותם. לא היה ‘שיר כניסה לחופה’, כי הייתה שירה רועמת של האורחים שליוו את הזוג לחופה, יחד.

והחופה? לא הייתה עוד ‘וי’ לסמן בדרך לאוכל. היא הייתה שיא האירוע. כל מילה נאמרה בכוונה. בני הזוג רעדו, דמעו והתרגשו נוכח המעמד, וכך גם כל האורחים שהביטו בהם.

אוכל? למי היה זמן לחשוב עליו בכלל? ואלכוהול? הוא ממש לא היה המפתח המרכזי להצלחת האירוע.

כולנו היינו באקסטזה טבעית. צחוק, בכי, ריקודים. היינו מבושמים מאושר, לא מוודקה. לא היה דבר וחצי דבר מאולץ, הייתה שם שמחה טהורה. ולא, לא היו שם זיקוקים, למעט בעיניהם של בני הזוג.

תמיד שואלים איך אני מתמודדת עם זה שחברה שלי ‘דתייה’, ‘עברה למדרשה’, ‘מתחרדת’. בסך הכול זו שאלה לגיטימית, שלעתים נשאלת בפחות ולעתים ביותר טאקט. רק אתמול נשאלתי אותה 30 פעמים בערך.

הפעם הראשונה התרחשה כשנסעתי בשבע בבוקר בירושלים להביא את הרכב השכור, שם זכיתי לקבל מפי נהג המונית דרשה ששזרה לה יחדיו את כל הדעות הקדומות שיש על החברה החרדית בכלל, ועל חתונות חרדיות בפרט. ‘בקיצור, זה מדכא’, הוא סיכם.

מדכא? יודעים מה באמת מדכא? מסחטת מזומנים – זה מדכא. להתחשבן על מנות – זה מדכא. להזמין בשביל למלא שולחנות – זה מדכא. תחרות של מי מביא שואו יותר נוצץ – זה מדכא. להצטלם רק בשביל עוד תמונה בפייסבוק – זה מדכא. סלון כלות שמגלגל מזומנים מלאפר אותך כמו ליצן ולהלביש אותך כמו דוגמנית קברט צולעת – זה הכי מדכא.

לא ראיתי דיכאון אתמול, נהפוך הוא. רק שמחה אמיתית, בחתונה ששמה במרכז את החתן והכלה. חתונה שמתמקדת במהות האירוע, יצירת בית חדש, ולא בכל המסביב…

והנה ההסבר לתמונה: דיאנה תמיד הייתה הנסיכה של אבא שלה. אם היא הייתה רוצה הוא היה עושה לה את האירוע הכי נוצץ במזרח התיכון. אבל היא רצתה משהו אחר. מי יודע איך הוא דמיין את היום הזה, ומה הוא הרגיש באותו הרגע שבו הוא בירך אותה, שנייה לפני שהוא רוקד ושר ומלווה אותה לחופה, אל עבר בן המשפחה החדש שלהם, משה. יש לי תחושה, שהמון המון אושר וגאווה”.

עד כאן. אז מזל טוב, דיאנה ומשה. מזל טוב, לרה. לא רק הרב וולבה. גם את זכית לראות שהחוטים הדקים ההולכים ומתרקמים בין חתן וכלה הם מיתרים המנגנים את קולות השכינה מהר סיני.

• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’