ליום הולדתו של הרבי מליובאוויטש: דמותו המופלאה של הרועה הנאמן

הפעם, לקראת יום הולדתו של הרבי מליובאוויטש שחל היום, יום שלישי, יום שהוכפל בו כי-טוב, בחרתי להביא בפניכם את מאמרו הבהיר והמאלף של ראש ישיבת ההסדר ברמת גן, הרה”ג רבי יהושע שפירא.

לנוכח בהירות הדברים לא נגעתי ולא שיניתי דבר והדברים מדברים בעד עצמם.

הדברים נכתבו בהקדמתו לביאור רחב יריעה אותו כתב על מאמרו של הרבי המתחיל במילים “ביום עשתי עשר יום”.

הביאור עצמו התפרסם בגיליון 22 של הביטאון ‘מעיינותך’ וההקדמה התפרסמה כבר במספר מקומות לפני מספר שנים.

להלן ההקדמה כפי שנכתבה במקור.

“תאריך הולדתו של הרבי, י”א ניסן. בתורת החסידות מבואר מעלתו של יום ההולדת, יום שבו מזלו של אדם גובר, הרבי רגיל לומר מאמר חסידות מיוחד ביום זה. מסתבר שיש במאמרים הללו פתח רחב עבורנו – יותר מבשאר מאמרים וכתבים – להכיר ולתפוס מה שאפשר לתפוס מדמותו המופלאה של הרועה הנאמן.

י”א בניסן הוא יום קרבנו של נשיא שבט אשר, וגם המאמר שלפנינו סובב והולך על הקרבן הזה ועל הדברים המיוחדים שאמרו עליו חז”ל. אשר רומז לאישור ולאושר. האישור הוא בסיס מוצק ואיתן – “תָּמֹךְ אֲשֻׁרַי במעגלותיך” – כאותן רגלים המעמידות את האדם על רגליו. האושר הוא הרגש פנימי שמרגיש האדם במעלתו, במה שמייחד אותו על פני זולתו.

עם ישראל, אישורו הוא אושרו. רגליו נטועות במקום אחר, נבדל בתכלית משאר אומות העולם, ומשום כך גם אושרו נמצא לו ממקום אחר לגמרי. “אשרי העם שככה לו, אשרי העם שה’ אלקיו”. בנוהג שבעולם שבעלי ברית מתקשרים ביניהם מתוך שהם מצפים לאכול את פירות ההתקשרות הזו במשך שנים רבות. לא כך היא המידה בישראל וקודשא-בריך-הוא, שלפני הכל ואחרי הכל אושרם ואישורם הוא רק במה שהם מתייחדים זה בזה בייחודא שלים.

מהו אותו ייחודא שלים, שעליו אנו מברכים בכל יום “אשרינו מה טוב חלקנו”? מיהו זה שזוכה להיות עמו יתברך, ומי נותר לעמוד מבחוץ? לאורך המאמר נכנס הרבי לעבי הקורה, וההבחנות שהוא מעלה נוקבות ויורדות עד תהום. אנו רגילים לחלק את העולם לשני חלקים – טהור וטמא, מותר ואסור. במבט כזה, מי ששייך אל הטהור והמותר הוא המאושר המתייחד עם קונו ומקיים את בריתו, ומי שתועה אל תחום הטמא והאסור נופל לרשתה של הסיטרא-אחרא.

הרבי שם את הגבול במקום אחר. גם הוא רואה סולם מוצב ארצה – בטומאת עבודת כוכבים ומזלות, וראשו מגיע השמימה – בגילויים עליונים ומדרגות מופלאות, אלא שלדידו הגבול אינו עובר בין שני חלקי הסולם אלא מוצב ממעל לראשו. מדוע? כי אחרי כל אלף אלפי ההבדלות שישנן – ובאמת ישנן – בין ארץ ושמים, יש גם זהות מבהילה ביניהם. כשזוכים לעמוד על יסוד הזהות הדק הזה, מבינים שיהודי לא נברא כדי לבקש דבר מכל אלה. יהודי נברא כדי להיות שלו יתברך, שלו לבדו.

פסוק אחד מרגלא בפומיה דהרבי זי”ע, ירושה מבעל התניא שחצב את יסודותיה של חסידות חב”ד וסלל את דרכה, “מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ”. לא שפע גשמי ולא שפע רוחני, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, רק אותך לבדך מבקש יהודי.

מי שמצוי בתורתו של הרבי, יודע שהמשפט הזה עובר כחוט השני במאמריו ובשיחותיו, בניגוניו ובאיגרותיו. אולי זהו ה”מזלו גובר” שהאיר בשורות הבאות, בשעה שיצאו מפורש מפיו. גם באורחות חייו אפשר היה להכיר זאת, הגם שעמקו וגבהו מחשבותיו ממחשבותינו.

הרבי היה חכם מופלא, פיקח שאין כדוגמתו, גאון בין גאונים, מעיין המתגבר ובור סוד שאינו מאבד טיפה בעת ובעונה אחת. לא לנו קו המידה למוד בו את מדרגותיו שבקדושה, אך המפורסמות אינן צריכות ראיה או הגדרה.

אבל מעבר לכל אלו, דבר פלא היה בו. אדם כזה, שהכל פתוח לפניו וכל רז לא אניס ליה, ובכל זאת אין אנו מוצאים שהוא מתלבש בלבוש אחד ואומר על עצמו – זה אני וזה מקומי, זהו ‘התחום’ שלי, כאן ענייני. הרבי לא פסק הלכות ולא תפס את עצמו כ’ראש ישיבה’, לא התגדר בגאונותו ולא הסתפק בלמדנותו.

יתרה מזו, מתוך מה שלא התלבש בלבוש אחד היו כל הלבושים כשרים בעיניו, והיה פושט צורה ולובש צורה: איש מעשה שפעילותו חובקת עולם ומלואו; בעל צדקה וחסד העומד על רגליו שעות על גבי שעות כדי לברך ולסייע במה שאפשר, וכותב בידיו אלפי איגרות כדי להפיס דעתו של יהודי נידח שאין לו כל היכרות עמו; חדשן עצום שפיו מפיק מרגליות מדי שבת ומועד ובשאר עתות רצון; מהדיר ומוציא לאור גנזי קדמונים; לוחם תקיף בענייני ציבור בארץ הקודש ובכל מקום שרגל יהודי דורכת בו – איזהו מקום מנוחתו של אדם כזה? מנין התנופה העצומה הזו, מהיכן שאב את היכולת לשכן את כל אלו במוח אחד ותמיד למצוא מקום להוסיף עוד?

אפשר שבשורות הבאות יימצא קורטוב של מענה, שכן דמותו של בעל השמועה עולה מתוכן וניצבת כנגדנו. אנו עתידים ללמוד מתוכן שלעולם אין יהודי עוצר בדרכו אל ה’ יתברך, ששום מדרגה אין בה כדי לספק אותו מלבד ייחודא שלים עם מקור נשמתו. נלמד גם שלא תמיד יהודי בוחר בעלייה, או במה שנדמה כעלייה.

לעתים הוא יורד כדי לעלות, כדי לגלות את כבודו יתברך גם למטה, ודווקא בזה הוא מוצא את אושרו. נלמד שיש זרע אמת הטמון בנשמת יהודי, והוא מסייע לו לדלג על כל מחמדי תבל ומלואה כדי להגיע אל מחוז חפצו, ולא בכוח אנוש הוא הדילוג הזה אלא בגזירת שמים ובכוח עליון.

ייתן ה’ ובזכות הלימוד בדבריו של צדיק, ובפרט באופן שאנו משתדלים לראות את בעל השמועה ניצב כנגדנו, נזכה להידבק במידותיו – שפרצו כל מידה מוכרת וניפצו גבולות וגדרים בדרכן להביא גאולה לנשמות ישראל, למצוא להן את אושרן ואת מקום מנוחתן”.

• הכותבת היא בעלת “הבחירה שלי”, מנחת אירועים, מרצה ושדרנית רדיו. לתגובות: [email protected]