לפני מספר שבועות אושפזתי למספר ימים בבית חולים. לידי שכבו שני חולים: צעיר ערבי שנפל מפיגום ושבר את גבו וקיבוצניק בגיל העמידה עם פריצת דיסק.
סביב הצעיר התקבצו משפחה וחברים שלא משו ממיטתו לרגע. הם פתחו שולחן ושקיות במבה, שוחחו בקולי קולות והחליפו סיפורים ובדיחות. בן משפחתם הדואב נעטף באהבה ותמיכה, אבל בשבילי זה היה גיהינום.
לקיבוצניק לא היה ביקור-חולים בסגנון החפלה המזרחית אבל מיטתו היתה לא פחות רועשת. אשתו הגיעה עם מחשב נייד והוא הכתיב לה בקול רועם את השיפוצים הנדרשים בבתי חברי המשק (כנראה איש תחזוקה). כשהיא הגיעה לתקרה הדולפת אצל ינק’ל חשבתי שאני עומד לירות בשניהם.
באותו רגע רציתי להעיף לכל הרוחות את כל הערבים ואת כל הקיבוצניקים. וגם את בית החולים שמאפשר את חגיגת הצעקות הזו במקום שבו אדם מבקש טיפת מרגוע.
ברגעי מצוקה, חרדה וזעם אדם נוהג להכליל. הדחף הזה הוא מנגנון הישרדותי שקשה להילחם בו. לפעמים ההכללה מופרכת ולפעמים יש בה עוגן של אמת. כעסים והכללות (גם לא מחמיאות) אינם דבר פסול מראש (כל המדע מבוסס על הכללות אמפיריות) אבל חשוב לראות אותם בהקשר הנכון. הבעיה שהיא שהיום כל פליטת פה בְּעִדָּנָא דְרִתְחָא הופכת לכותרת בעיתון וכל התבטאות מוקלטת של כעס, איבה או שנאה רגעית הופכת לסימן מעיד של גזענות, אנטישמיות, שמאלנות, פשיזם, אנטי ציונות וכדומה.
בחיית, תרגיעו, הפסיקו ללבות, לשסות ולנפח. תנו לשנוא בשקט. זה כמעט תמיד נרגע ועובר.