האם ייתכן שהפצצה האיראנית נעלמה מחיינו?
אחרי 15 שנה של תופי מלחמה, חייבים להודות שכבר קצת התרגלנו לפצצה, אפילו למדנו טיפה לחבב אותה. סידרנו את המערכת הפוליטית שלנו לפיה, יצקנו משמעות גורלית לכהונות חסרות תוכן, התרגלנו כבר שאנשים רציניים בחליפות היו מורידים את קולם ללחישה ומסבירים לך כל דבר ביקום באמירה – אני לא יכול להרחיב, אבל לא סתם נתניהו נראה רציני יותר לאחרונה.
חיינו בכלל התנהלו מ’שנת הכרעה’ אחת לשנייה ופתאום, באחת – פוף, נעלם.
לפני קצת יותר מחצי שנה ראש הממשלה הלך לנאום באו”ם. העולם כולו חגג את ההסכם שנחתם חודשיים וחצי קודם לכן, ועל נתניהו הוטל התפקיד כפוי הטובה, שהוא כל-כך אוהב, להסביר לגויים המטומטמים כמה הולך להיות פה רע.
כל-כך רע, עד שנתניהו באחת המחוות המגוחכות ביותר אי-פעם שתק על הבמה למשך 40 שניות.
אחר-כך הוא הסביר כמה אמיץ התפקיד שלו: “זה לא קל להתנגד למשהו שהתקבל על ידי המעצמות הגדולות בעולם. תאמינו לי, יהיה הרבה יותר קל להישאר בשקט. אולם לאורך ההיסטוריה, העם היהודי למד את המחיר של להיות בשקט. כראש הממשלה של המדינה היהודית, אני מסרב להיות בשקט”.
מיד לאחר הנאום, נתניהו הודיע לבית הלבן שמעתה ואילך הוא יהיה בשקט ובמקרה הייחודי הזה, הוא אפילו קיים.
בחצי השנה האחרונה, “עסקת המאה” האיראנית (על פי נתניהו) וה”טעות ההיסטורית” של המעצמות (על פי נתניהו) מתממשות ונתניהו שותק.
תראו מה ראש הממשלה אמר שיקרה אחרי ההסכם באותו נאום באו”ם:
“איראן מקימה עשרות תאי טרור כאלה מסביב לעולם… כשהיא ניסתה לשכנע את העולם להסיר את הסנקציות. רק תארו מה איראן תעשה לאחר שיוסרו הסנקציות – איראן חסרת רסן ‘תטרוף’ כל מה שבדרכה”.
ובכן, הנה מה שקרה עד כה, לפי בכיר במערכת הבטחון:
העברות הכספים של איראן לחיזבאללה ולחמאס לא גדלו, בינתיים, למרות שאותם מאה מיליארד דולר איראניים מפורסמים כבר הופשרו בינואר.
איראן עומדת בהסכם עם המעצמות. תוכנית הגרעין הוסגה לאחור. היא הוסגה לאחור באופן כזה שמערכת הבטחון שלנו לא מתכוננת אפילו לאפשרות של תקיפה צבאית ב-2016. במילים אחרות, גם אם האיראנים יפרצו לעבר פצצה, תוך הפרה גסה ומאוד לא הגיונית של ההסכם עם המעצמות, ייקח להם, לפי מערכת הבטחון שלנו, יותר זמן להגיע לשם מאשר לולא נחתם ההסכם.
אה, כן ובינתיים, דגש על בינתיים, הדיבורים על כך שביום לאחר ההסכם, תתחיל תחרות מטורפת של חברות מערביות לעשות עסקים באיראן התבררו כמוגזמים מאוד (להבדיל מעסקים עם רוסיה). על הדרך, תוצאות הבחירות לפרלמנט האיראני החדש הביאו את ההרכב האנושי המתון ביותר שהרפובליקה האיסלמית הקיצונית, יכולה להנפיק.
לא, האיראנים לא שינו את עורם. הם עדיין נותנים כ-60 מיליון דולר לחמאס ו-800-900 מיליון דולר סיוע לחיזבאללה. הם עדיין שולחים מיליציות להילחם בסוריה ובוודאי לא זנחו את היומרות שלהם גם בתחום הגרעיני, אבל על זה לא היה הדיון.
הדיון היה אם מצבנו טוב יותר או טוב פחות בעקבות ההסכם. כל המערכת הפוליטית הישראלית מבוגי יעלון ויאיר לפיד ועד איווט ליברמן ובוז’י הרצוג הסבירו לנו שההסכם הזה הוא איום ונורא וסכנה לקיומנו. בארץ ה’אסור לעולם להעריך שמשהו חיובי ייצא ממשהו’, כולם העדיפו ללכת עם נתניהו על תרחישי האימים.
אף אחד לא שילם אף פעם מחיר פוליטי בישראל על שנבואת זעם לא התגשמה.
נכון, זה מוקדם מדי לקבוע שההסכם הוא הצלחה, גם אני צריך לכסות את ישבני, אבל טיעון אחד של מבקרי ההסכם, ממש מוציא מהדעת: ההסכם נותן לנו 10-15 שנה הפוגה, הם טוענים, אבל אחר כך איראן תוכל להגיע לפצצה בקלות.
מדינה שהשקיעה מיליארדי דולרים, זמן, אנרגיה וכל הון מדיני פנוי כדי לייצר אופציה צבאית, שבמקרה הטוב הייתה מרחיקה את האיראנים 3 שנים מפצצה, מזלזלת בהרף עין ההיסטורי הזה, 10-15 שנה.
רואי השחורות שלנו, מסתבר, לעולם לא ישנו את התקליט. תמיד יש איזה ‘טווח ארוך’ יותר שבמסגרתו הנבואה שלהם תתממש.
• מתוך הבלוג של רביב דרוקר: המאמר פורסם ב’הארץ’