ב’דגל’ לא אהבו את הסאטירה של משפחה על הועידה. צודקים או לא?

1.

את הסיכום הטוב ביותר של סכסוך דגל התורה-שלומי אמונים מצאתי השבוע בטור של שמעון ברייטקוף בחדשות משפחה.

“תגיד, שאלנו יהודי המכונה בכיר ב’דגל התורה’, הוועידה הזו התכנסה למעשה בגלל החוק הנורבגי שלא ממומש. אי אפשר לשבת עם פרוש ולגמור אתו עסקה? למה להטריח מאות אנשים בשביל להעביר מסרים?” שאל ברייטקוף.

“הבעיה, שיש לנו תחושה של התעסקות עם עפרון החיתי. בהתחלה קיבלנו את התחושה שאם החוק הנורבגי יעבור – הוא פורש מיד. איך הוא אמר: זה נהנה וזה לא חסר. אחר כך התבקשנו לדאוג לכל הפרטים הכי קטנים במסגרת החוק – עשינו את זה”.

ב”הפרטים הכי קטנים”, מתכוון הבכיר, אגב, לסידורי פנסיה ושאר מיני תופינים תקציביים, אותם דרש פרוש.

“אחר כך התחילה גרירת רגליים שבסיומה קיבלנו דרך התקשורת דרישה להעביר אליו את החינוך העצמאי… אנחנו לא מגיעים עם תרבות של סידור ג’ובים לאנשים. אנחנו ענייניים.. בשבוע האחרון.. הצטרפו לחינוך העצמאי המוסדות של בעלזא, סערט ויז’ניץ ובאיאן… הציבור החסידי מצביע ברגליים. בסוף אין תחליף לניהול איכותי.. המוסדות הכלל חסידיים המזוהים עם פרוש הם אולי שני אחוזים מתוך המוסדות, אז למה הוא דורש חצי? גם חינוך הפך לפוליטי?”

2.

בשולי הסיקור של ועידת ‘דגל’, אין ספק שיעקב ריבלין מבקהילה היה הכי מדויק בכל הקשור להיסטוריה המפלגתית.

“גפני ידע למה צאן מרעיתו מחכה ולכן דילג על כללי הפרוטוקול הנהוגים בוועידות חגיגיות. מתחילים ברוב הדר, מעלים על נס את הישגי התנועה, ואת העימותים מול הקולגות משאירים למנה האחרונה. כך לדוגמא היה בוועידת דגל התורה בשנת תשס”ו. אם זיכרוננו לא בוגד בנו בעיתות הזמן, כך גם היה בוועידה הראשונה בבנייני האומה לאחר הכינוס הידוע של ‘נאום השפנים’ בשנת תש”נ”.

דייק גם יתד נאמן, כמובן. “הוועידה הארצית השלישית של ‘דגל התורה’ שנערכה במלון ‘צפורי בכפר'”…

לעומתם, שימו לב לכותרת המופיעה בשער של חדשות משפחה: “למה כינסה ‘דגל התורה’ את עסקניה אחרי כמעט שלושה עשורים?”

יש מקרים, שבהם גילו של הכתב, הוא יתרון. הוא זוכר את ההיסטוריה. הוא חי אותה ובתוכה. מישהו שם, במשפחה, שכח את הכינוס הקודם, בתשס”ו.

3.

חוסר הידע בהיסטוריה  לא מנע מהכתב הפוליטי של משפחה ללעוג לפעיל, שנולד רק חמש שנים לאחר הכינוס ההיסטורי בתש”נ.

שימו לב: “וישנה עוד תופעה חרדית שמגיעה לשיאה בכינוסים מהסוג הזה. נקרא לה לצורך העניין – תופעת המייסדים. זו מחלה חרדית שמאפיינת כל מוסד באשר הוא, אבל מגיעה לשיאה בכינוסים פוליטיים ובהתארגנויות ציבוריות.

כותב השורות נפל קרבן ל-300 שיחות בארבע עיניים שבמהלכן הוא שמע מאיש שיחו את סדרת המשפטים הבאה: ‘אני לא אוהב לדבר על זה, אבל בוא, מישהו צריך להגיד גם את האמת. מי שלמעיישה הקים את ‘דגל התורה’ הייתי אני. מי לא צחק עלי בהתחלה. אמרו לי שאני מדמיין, שאני חולה שזקוק לאשפוז, אבל לא ויתרתי. ככה אני – משוגע (זה השלב שהטון מונמך ומשפט המחץ נשלף: איך המשגיח שלי היה אומר: רק משוגעים מצליחים בחיים) על הרב מפוניבז’ לא צחקו? נו, תראה מה הוא הקים ותראה מה קורה כאן היום ברוך השם.

‘לא אשכח שבסוף, אחרי שהבאתי בידיים שתי מנדים נגד כל הסיכויים, אחרי ששרפו לי את הבית והרגו את השווער שלי במכות רצח, הרב שך קרא לי ואמר לי בחיוך: אתה צדקת. אני לא צריך כבוד, אין לי עניין שאף אחד יידע מזה, אבל אם אנחנו כבר מדברים, זו האמת, גפני יכול לספר מה שוא רוצה. אני המצאתי את גפני. אם רק הייתי רוצה – הייתי במקומו.

‘אוהו, כמה שהרב שך התחנן אלי, אבל מה אני צריך את זה. אשתי אומרת שאני אוהב את העשייה מאחורי הקלעים והיא צודקת’..

“הלא כולם יודעים שאתה בן 25 ודגל התורה הוקמה לפני 30 שנה”, מביא הכתב, שמעון בריטקוף, את משפט המחץ ששם לצחוק את כל הנאום.

אפרופו היסטוריה מפלגתית של ‘דגל’, ובנימה של בדיחותא (כמו הנימה שנשבה מטורו) כמובן, בן כמה היה כותב השורות כשהוקמה ‘דגל’? – – –

4.

ב’דגל’ לא אהבו את הטורים ההומוריסטיים שהקדיש משפחה לוועידה שלהם. כעיתונאית, אני סבורה, שטוב עשו הכותבים כשבחרו לגרום עניין לקוראים והפכו את הטורים לסאטירה.

איך כתב חיים ולדר בטורו ב’יתד נאמן’? “מצד אחד, כתיבה על ועידה מפלגתית תופסת מקום גבוה בסולם הפיהוק על שם ד”ר י’ חורפף”.

אז אם אתה מצפה שמישהו יקרא את טורך, אתה הופך אותו למושחז ושנון, וזה בסדר.

5.

מטורו של ולדר, אהבתי בעיקר את קטע הסיום.

“מי שמכיר את אריה זיסמן, רכז החדשות והמערכת ביתד נאמן (ואני מכיר אותו למעלה מ-25 שנה) יודע שמדובר באדם שקול, אחראי, מסודר ומוקפד, ובעיקר רציני.

ביום שלישי ראיתי את אריה זיסמן דומע. לא רק נרגש. דומע ממש. ואפילו לא הייתי צריך לשאול מדוע. כל מי שהיה שם ‘נשפך’ קצת.

אני מתכוון למצגת שהוקרנה שם, בטקס פתיחת הוועידה.

הוקרנו צילומי הישיבות המובילות באירופה – פוניבז’, טלז, סלבודקא ומיר, ומיד לאחר מכן החורבן וההשמדה שמחקו כמעט הכול… ודווקא זה לא היה הקטע המרגש באמת.

זה הגיע דווקא בקטע הבנייה. לפתע הופיעו על המסכים הענקיים ובקצב מהיר, צילומי מאות ישיבות קטנות וגדולות וכוללי אברכים… ראית את הקהל רתוק, לא רוצה להחמיץ, אף שלכאורה התמונות חזרו על עצמן..

מי שהיה שם הרגיש כמו סיפור עצוב עם סוף שמח. המחיקה, החורבן, ולפתע כמו דשא שגדל במהירות והופך לשדה מרהיב עם עלים ענפים ועצים.

והבחורים האלה.. הם הילדים שלנו..הם הילדים שפעם היינו אנו…

שלא נבכה?…”

6.

אהבתי באופן מיוחד את סיקור הוועידה בטורו הפוליטי של יעקב רייניץ בהמודיע.

“בסיעת דגל התורה ניצלו את ההזדמנות לקיים את הוועידה השלישית של המפלגה בקיבוץ חפץ חיים, לשם הגיעו למשך שלושה ימים נציגי ופעילי המפלגה לשמוע ולהשמיע את דעתם במגוון רחב של נושאים העומדים על סדר היום של הציבור החרדי. בין השאר, שיבחו הדוברים וחברי הכנסת של הסיעה את שיתוף הפעולה המבורך עם נציגי אגודת ישראל, גם בכנסת וגם ברשויות המקומיות, תוך ציון שרק בזכות האחדות ניתן להגיע להישגים מרשימים לטובת כלל הציבור החרדי ולקדם שם שמים ברבים”.

רייניץ משמש בתפקיד הכתב הפוליטי כממלא מקומו של מ’כרמלי. אני לא יודעת איך היה כרמלי מתאר את הוועידה, והאם היה נכנס לפרטי המחלוקות. מה שבבטוח, הוא לא היה מצליח לתאר אותה כל כך ‘מוחלק’ ו’אלגנטי’ כמו שעשה רייניץ.

7.

מי שרצה בכל זאת לקבל פרטים נוספים אודות “שיבחו הדוברים וחברי הכנסת של הסיעה את שיתוף הפעולה המבורך עם נציגי אגודת ישראל”, יכול היה למצוא אותם בטורו של יעקב ריבלין בבקהילה.

“השנה היא שנת תשע”ו והציבור הדגלאי מתוסכל. עשרים ושש שנה חלפו מאז הוועידה הראשונה וכאילו שום דבר לא השתנה. עדיין אותם מאבקים מול אגודת ישראל על ייצוג פרופורציונלי בכנסת ועדיין רק שני חברי כנסת בלבד. אם יש שינוי הוא רק לרעה… למה עדיין תקועים על המנדט השני ונתונים למרמס על ידי הנציגות האגודאית?

אי לכך, בחוכמה נהג כבוד היו”ר שלא חיכה עד שמאן דהו  יקום באחת הישיבות ויציג בפניו את השאלה הנוקבת הזאת.. במקום להתגונן העדיף גפני לתקוף.. על הרגע הראשון של הוועידה הוא טיווח את אגודת ישראל על רמיסת זכות הייצוג של הליטאים בכנסת וקבע שמדובר ברמיסה של ציבור שלם…”

8.

אותי ריתקה השבוע במיוחד כתבתו של ישראל הרשקוביץ בהמודיע.

תחת הכותרת ‘מלווים אתכם עד המטוס’ מספר הרשקוביץ איך “האיש שעמד לצידנו באולם היוצאים בנתב”ג לא היה נראה שונה מיתר אלפי האנשים שגדשו את הטרמינל הענק. המראה לו היה טיפוסי, אם כי מי שהתאמץ בדווקא יכול היה להבחין באגלי זעה שבהקו על מצחו.

“הוא התקדם יחד עם יתר הממתינים עד לעמדות הבידוק הראשוניות, שם נתקלים הנוסעים בשאלת ה’ארזת לבד’ הידועה, אך שם התבייתו עליו מספר בודקים שקראו לו הצידה”.

זהו הפתיח לכתבה מרתקת, שתספר לכם איך צריך להגיע לנמל תעופה, איך כדאי להתנהג ומה לא כדאי לעשות.

למי שיוצא לחו”ל, מומלץ ביותר.

9.

מעולם לא זכו קוראי יום ליום לקרוא בשבועון על החקירה שנפתחה נגד יו”ר ש”ס אריה דרעי.

בשבוע שעבר שאלתי במדור זה האם סבורים ב’יום ליום’ שמצביעיהם, או לכל הפחות קוראי העיתון, לא ממש מודעים למתחולל במדינת ישראל?

“הכל כל כך וורוד, אליבא דיום ליום. שנתו של דרעי נודדת בלילות רק לנוכח הרפורמה שהוא הוביל במשרדו. אף עננה לא מרחפת מעל לראשו….” כתבתי.

מעניין מה הם חושבים כשהם קוראים השבוע את המשפטים הבאים, בטורו הפוליטי של חיים טריקי: “לכל השואלים והמתעניינים, אין שום שינוי בלו”ז השגרתי לחלוטין שהוא מנהל בימים אלו. מישיבות ומפגשים במשרד, ועד לסיורים בשטח, כנסים והרצאות”.

נו, ולמה שיהיה שינוי בלו”ז? – תוהה, מן הסתם, הש”סניק שהתביית על הטור…