מים רבים זרמו בירדן מאז אירוע הנשים בו רקדו בנות ישראל עם מרים הנביאה בצאתן ממצרים. מאז, היו אירועים רבים. כמו זה שהתרחש בתחילת השבוע ב'בנייני האומה' אשר בירושלים.
האמת היא שכאשר עמדתי בשעה שבע בערב על במת בנייני האומה והסתכלתי על היציעים הריקים, תוך שדעתי נתונה לחזרה האחרונה לקראת אירוע ההכנה הרוחנית לחג הפסח, הייתי סקפטית. חששתי שההבטחות הגלומות באירועי נשים לא תתגשמנה. חששתי שלא אצליח לצאת מהערב הזה ברגל קלה ובשמחה גדולה.
בכלל, מי יכול לחייך ולשמוח אחרי סיפורי צרות, ייסורים, כאבים וחוליים. ידעתי על הרבנית שאיבדה את בנה, על האישה שהרופאים לא נתנו לה שנה, על השדרנית שעדיין מחכה לבן זוג עמו תבנה בית, והתקשיתי להאמין שאפשר לייצר מהעצב הזה שמחה גדולה.
אבל... שעתיים וקצת יותר לאחר מכן, מול קהל של אלפי נשים, מול אולם מלא לחלוטין, כשבאוזניי עוברת מקהלת הקהל משיר לשיר, מניגון עתיק לניגון חדיש וסוחף, הבנתי שאת הערב הזה נסיים בריקוד שמח ומלהיב.
מה שאכן קרה בסוף, כשקהל של אלפי נשים עומד, שר וצורח את השמחה במלוא גרונו. כאילו שכל אחת חוגגת את חתונתה הפרטית או זו של בתה היחידה.
באותו רגע הבנתי שגם אם אין לי שום סיכוי לדמיין את אותה שמחה אדירה שפרצה לחופי הים האדום בבוקר שביעי של פסח, יש לי את האפשרות לחזור ולהתרפק שוב ושוב על כוחה של שמחת נשים.
האירוע לא היה עוד "אירוע נשים" מלא בסגולות, העצמות ושאר הבטחות. היה זה אירוע שסופו בשמחה גדולה המתאימה במיוחד בסיומן של שני חודשי שמחה כהכנה לחודש של גאולה.
תחושת פספוס ב'ארנה'
ואם כבר, הנה עוד אירוע נשים. שוב בירושלים, אך הפעם בהיכל 'ארנה' בדרום מזרח העיר. על הבמה ארבע זמרות ענקיות בקנה מידה עולמי ועיתונאית מערוץ התקשורת הגדול במדינה. כל אחת מהן נמצאת בשלב כלשהו בדרך התשובה. המטפחת או הפאה, הפיזית או השקופה, מצאו מקום על במת הענק ומחוצה לה.
שרית חדד, כוכבת בקנה מידה עולמי, ויתרה על הופעה שיכולה הייתה להכניס לה הרבה מאוד כסף, ובאה להופעת ענק עם סאונד בינוני וקהל נשים איכותי. כל זה רק כדי לחזק ולהתחזק מול אלפי הנשים שהיו שם.
הסתכלתי סביב ושאלתי את עצמי למה הן הגיעו. מה הביא לכאן אלפי נשים שיש להן בית, משפחה וילדים. מה יעבור עליהן במהלך הערב. איך הן נכנסו לכאן וכיצד תצאנה. עקבתי אחד הערב וניסיתי למצוא את נקודת הפריצה שלו.
האמת היא, שגם אחרי שההתרגשות בקהל הגיעה לשיא, עדיין לא הרגשתי שזה מצליח לנגוע גם בי. גם חברתי שעדיין לא שומרת תורה ומצוות, אותה הבאתי עמי על מנת שתחווה רגע נשי עוצמתי, לא הצליחה לחוות את ההתרגשות שמביאה בסופו של דבר לשמחה גדולה.
משהו לא עבד שם. וחבל. כי היה שם פוטנציאל ענק.
כשהכל רע, הכל טוב
הפרשה הזאת היא הפרשה היחידה בתורה שפותחת במילה אישה... אולי זה מסביר את קיומם של שני אירועי נשים כה גדולים בשבוע שקדם לה. וכאילו לא די בכך, הפרשה בכלל נקראת 'תזריע'. אישה היא זו שמצמיחה חיים בעולם, שזורעת בו אמונה. ולכן בזכות נשים צדקניות נגאלו אבותינו, ובזכותן עתידין להיגאל.
ודווקא הפרשה הזאת והשבת הזו בה מוציאים שלושה ספרי תורה (תזריע, ראש חודש ופרשת החודש), עוסקת רובה בנגעים ובצרעת. זה לא סתם. בוודאי שיש לזה סיבה. השאלה מתחדדת הרבה יותר כאשר לומדים בתחילת הפרשה על בואם של חיים חדשים לעולם. עניין של צמיחה ושמחה.
אלא שזה בדיוק הרעיון: דווקא כאשר קשה לראות את האור, כשהכל חשוך. כשנמצאים בהסגר (והסגירו הכהן), צריך לזהות את נקודת האור המסתתרת.
שימו לב להלכה הבסיסית בנגעים. כאשר יש צרעת על חלק מגוף האדם - הוא טמא, אבל אם הצרעת מכסה במלואה את כל שטחי וחלקי הגוף - הוא טהור!
ממש חוסר הגיון משווע. לא? אז נכון, ישנה תשובה שכך גזרה התורה. נקודה.
אבל מדוע זו גזירת הכתוב? ההסבר לכך נעוץ בפנימיות הדברים: אם הנגעים נמצאים רק על חלק מהגוף ברור שזאת מחלה, אך אם הם נמצאים על כל הגוף במילואו הרי שכך הוא טבע הדבר... במילים אחרות, כאשר הכל כה חשוך עד שלא רואים כלום, סימן שזה לא חושך. זה רק נדמה כחושך.
הגמרא במסכת סנהדרין אומרת "אין בן דוד בא אלא בדור שכולו זכאי או חייב". למה? כי כך הוא טבע הדבר. רגע לפני עלות השחר משתרר על העולם חושך סמיך ומוחלט. תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר.
מסתבר שכאשר הרע מתפשט בכל העולם, ואם קראתן עיתונים בשבועות האחרונים, אתן מבינות על מה אני מדברת... לבטל את מוסד הרבנות; לבטל את תפקיד הבלניות; לפנות מקום לנשים רפורמיות בכותל ולבצע רפורמה בכל יסודות היהדות, סימן שהמשיח כבר פה. שאנחנו נמצאים ממש בדקה התשעים של הגלות. כולו הפך לבן, טהור הוא!
סתם שאלה: גם בשבת הקרובה, בראש חודש ניסן, תגענה הרפורמיות לכותל עם תפילין? ובכלל, עם איזו תחבורה הן מתכוונות להגיע ל"תיפלה" שלהן?
•
אירועי הנשים שהיו ביום ראשון וביום חמישי, או אירוע הנשים הגדול של נשות חב"ד מידי קיץ, הם אירועים שמטרתם היא להוציא מכל אחת מאיתנו באשר היא, את הייאוש, לעזור לכל אחת מאיתנו לוותר על הגולה ולהכניס לתוכה את האל"ף – אלופו של עולם – שתהפוך אותה לגאולה.
עכשיו הזמן. עכשיו, עם כניסתנו לחודש הגאולה. חודש של ניסים, חודש ניסן.
• הכותבת היא בעלת "הבחירה שלי", מנחת אירועים, מרצה ושדרנית רדיו. לתגובות: [email protected]
