כשראש הישיבה נכנס לא הרגשתי הידיים

כמו מאות האנשים, ישבתי גם אני בדריכות באולם. שלוחי הציבור, נציגים, עסקנים, פעילים, -שבאו לנעילה של הוועידה החשובה של דגל התורה, ממתין לבואו של רבינו עטרת ראשנו מרן ראש הישיבה שליט”א.

בראשי, כמו בראשם של מאות המשתתפים, חלפו מראות הימים האחרונים, מעמד ראשי הישיבות של היום הראשון, הפאנלים המיוחדים, המושבים שהתנהלו על כל הנושאים החשובים שנוגעים ליהדות התורה, ואני חושב לעצמי, נו… וואס נאך?

אבל האם הכל דיבורים?

מדובר אמנם בתכניות לעתיד שבעזרת ה’ יתגשמו, אבל האם מחר כבר נשכח מכל הוועידה החשובה הזו? איך באמת נזכור אותה כמו שאנחנו רוצים לזכור?

אני חושב על המעמד האדיר שהיה בשנה שעברה ערב הבחירות ברחובה של עיר – מעמד שלעולם אני לא אשכח.

והנה אני שומע רשרושים מכיוון המזרח. לא הספקתי להרים את ראשי וכבר שמעתי את המוזיקה פוצחת בשירת ‘ימים על ימי מלך’, ומסביבי כולם, זקן כצעיר, נעמדים על הכיסאות ובמשך 15 דקות שרים ומוחאים כפיים לכבוד בואו של רבינו הגדול, מרן ראש הישיבה, שעל אף גילו המופלג טרח לבוא.

כמו כולם גם אני נסחף לשירה האדירה, ואפילו לא מרגיש שהידיים כבר כואבות מההתרגשות שאחזה בי. לאחר שכולם סחטו את ידיהם וגרונם בשירה לכבודה של תורה, כולם נשאו את עיניהם וראו את רבינו שליט”א יושב ומביט בציבור, כשלצידיו יושבים מרן הגרי”ג אדלשטיין והגר”י זילברשטיין שליט”א, ואז מתחיל לשאת את דבריו הגר”י זילברשטיין.

כאשר הגר”י זילברשטיין מדבר, נראה שהוא מדבר אך ורק למרן רבינו, תוך כדי התרגשות אדירה, כשהוא מביא סיפורים בשם מרן על תורה – שזה כל מה שמעניין את רבינו. לאחר מכן, נושא דברים מרן הגרי”ג אדלשטיין שמודה לנציגי דגל התורה ומרבה לשבחם.

והנה מגיע הרגע שכולם יחלו לו, כשרבינו לוקח את המיקרופון ומברך את הקהל וכולם כאחד עונים אמן.

אז נכדו חביבו ר’ דוד שפירא לוקח את המקרפון ושואל את רבינו מספר שאלות, ורבינו עונה לו בצלילות הדעת…

בשלב הזה נפל לי האסימון. הבנתי שזו התשובה לכל מחשבותי: יש מנהיג לבירה, יש לנו אב זקן, יש לנו לוחות הברית בדור.

כל מה שדיברו כאן בוועידה הם לא עוד סתם דיבורים. הם דיבורים שילבנו ויסדרו אותם, והכל יגיע לשולחנו של רבינו ויחכה להכרעותיו – ורגע זה לא ישכח לעולם, תמיד ישאר צרוב בתוכי.

אשרינו שזכינו להיות בכזה דור אשרי שזכיתי לעמוד במעמד קדוש זה.