עצב, מבוכה, בלבול: האם תנועת שס תצליח להתרומם מהקרשים?

1.

בחודש אלול לפני שנה וחצי, עמד גדעון סער (אז שר הפנים) על במה בכפר המכביה וסיפר למאות פעילי ליכוד שהצטופפו באולם על תוכניותיו המשפחתיות.

לבוש בז’קט כהה, בפנים קצת חיוורות, הודיע לעם ישראל על ההחלטה לקחת פסק זמן מהחיים הפוליטיים ולהתמסר לבני משפחתו. הוא סיפר על בנו דוד, עד כמה הוא רוצה להיות שם בשבילו, כשילמד ללכת.

גם גאולה אבן, רעייתו, בירכה על הצעד המשפחתי. “הגיע הזמן שיהיה עם ילדיו, משפחתו ואיתי. העבודה הייתה שוחקת וקשה והוא היה מסור ועכשיו הוא שלנו, אלא אם יחליט אחרת”.

האמא ברוריה סיפרה ל’מאקו’ שכיף גדול לה. “כשאני מצלצלת אליו הוא לא אומר לי ‘אמא אני אחזור אלייך’ וחוזר אלי ב-23:00 בלילה, כי כל שאר הזמן הוא תקוע עם ענייני מדינה”. בגיל 48 כבר לא שואלים את אמא מה לעשות, היא הוסיפה.

לפני שבוע, במזנון הח”כים, פגשתי את אחד מ’חסידיו’ לשעבר. הוא היה נשמע ממורמר, אפילו כעוס. “גדעון נטש אותנו לאנחות”, הוא אמר. “בחיים לא אתמוך בו בשנית”.

למה נזכרתי בזה היום?

בימים האחרונים, מאז הכריז היועץ המשפטי לממשלה על פתיחת החקירה נגד יו”ר ש”ס אריה דרעי תוהים רבים ממצביעי התנועה להשבת עטרה ליושנה מה יעלה בגורל מפלגתם. כפי שהדברים נראים כעת, והכל כמובן נזיל, יתכן ודרעי ייאלץ לפרוש מהניהול השוטף. או בגלל שיידרש לכך מצד גורמים כאלו ואחרים, או כי פשוט לא יהיה לו זמן לנהל מפלגה.

כשאתה צריך להתחיל להיפגש עם חוקרים בחדרי חקירות ולהיערך עם פרקליטים, אתה לא ממש מתעניין בגורל סניף נידח. בשאר הזמן שנותר לך אתה מעדיף לאסוף ברכות של רבנים, תפילות בקברי צדיקים, וגם להתחמק מלפגוש עיתונאים.

למזלו, הכנסת נמצאת בפגרה. אחרת, לא ברור איך היה מיישיר מבט אל עדת העיתונאים המסתובבת ‘רעבה’ במסדרונות, ממתינה לפגוש במבטו ה’עצוב’.

ברגע בו יצטרך, חלילה, להניח את המפתחות – מי בדיוק יוכל לעמוד בראש ש”ס, גם אם לא באופן רשמי? אין זה סוד כי ראשי המפלגה, גם אלי ישי וגם אריה דרעי, לא ממש דאגו לטפח אלטרנטיבות להנהגה. אריאל אטיאס היה היחיד שהצליח לנכס לעצמו עמדות שליטה. אבל, גם הוא כבר לא שם.

זה הרגע בו נזכרתי בגדעון סער.

ירידתו מהגלגל הפוליטי הייתה שגיאה, אומרים כיום הפרשנים הפוליטיים. ובצדק. כולנו זוכרים את אריק שרון, שהודח באופן משפיל אחרי אירועי מלחמת לבנון הראשונה, כשוועדת החקירה ממש בועטת אותו החוצה. בעודו הופך לדמות עם אות קין על מצחו,טבע את המשפט “תמיד להישאר על הגלגל”. לא התייאש, מעולם לא הרים ידיים, המשיך להמתין לשעת כושר. הסוף ידוע.

בסיפור של גדעון סער טרם הגענו אל הרגע בו נוכל לומר ‘אילו רק חיכה לשעת הכושר’. אבל אצל אלי ישי, פליט ש”ס, ניתן כבר היום לסכם ולומר: אילו היה שומע לעצת חבריו במפלגה, ובראשם יעקב מרגי וניסים זאב, נשאר כח”כ – הוא היה קוצר היום את פירות ההמתנה.

הוא היה הדמות שמועצת חכמי התורה הייתה מציבה בראש, במקום היו”ר השקוע בחקירות. ‘רק בינתיים’, כמובן. אבל מי כמו אלי ישי הוכיח שה’בינתיים’ הזה יכול להפוך ל-13 שנה, שאילולי נחלש הגר”ע יוסף זצ”ל וחש שימיו קרבים והולכים, יכלו להתארך עוד הרבה יותר.

אחרי שיצא להרפתקה יחד עם גורמים לא חרדים, כמו ברוך מרזל ויוני שטבון, אין שום סיכוי שבעולם שחכמי התורה יקראו לו לחזור הביתה, להנהגת ש”ס.

ובמצב בו אריאל אטיאס ממאן לשמוע על קאמבק, בטח לא בשלב הזה, המוקדם מדי לטעמו, קשה לראות מי יקח על כתפיו את האחריות הכבדה ששמה ש”ס.

2.

רק שנה חלפה מאז היום החגיגי בו הושבעו הח”כים לכנסת ה-20.

הם הגיעו לכנסת, ותיקים לצד חדשים מ’הנילון’. בין לבין מצאתי שם גם פרצופים מהעבר.

את אחד מהם, ח”כ מש”ס לשעבר, תפסתי לשיחה קצרה. מתברר, שיש לו בטן מלאה על דרעי, ידידו משכבר הימים. “הוא לא השכיל ולא משכיל להתייעץ עם הוותיקים, עם מי שהלכו איתו בשנות המדבר בנאמנות גדולה אין-קץ. חלקם אפילו שילמו במשרתם אחרי שאלי ישי כיו”ר מצא עילות להדחתם.

“אבל כשחזר אריה, מצאו עצמם מוזנחים בקרן זווית. אני עצמי נפגשתי איתו, אמרתי לו שאני רואה שגיאות שהוא עושה, שלדעתי עליו להקים מועצה מייעצת שתורכב מחברים שאכפת להם ממנו, אמרתי שלדעתי הוא מקיף את עצמו בילדונים לא מנוסים שיפילו אותו, אבל הרגשתי שאני מדבר אל אוזן לא קשובה”. כך אמר, בכאב עצום.

הבוקר שבתי והתקשרתי אליו, הוא התחמק, לא רצה לדבר. אבל הכאב נשמע בקולו.

נו, אמרתי לו.

“הזהרתי”. זה כל מה שיכול היה לומר. אחר כך הוסיף: “הניהול שם כושל, המערכת בנויה בצורה לא נכונה, לדעתי. אי אפשר לבעוט בחברים ישנים ולא לזכור אותם ולא לשתף אותם. הרב עובדיה נפטר, אף אחד לא קרא לנו, לא דיבר איתנו, כאילו היינו אוויר. כבני תורה, במרכאות או שלא, זה לא מקובל.

“כי ביהדות ה-א’ ב’ זה שאין חדש בלי ישן. אי אפשר ככה לתת לחברים תחושה של ‘הכושי עשה את שלו הכושי יכול ללכת’. אנחנו עשרות בשנים נתנו ותרמנו, ויום אחד אף אחד לא זוכר אותך, לא מתקשר אליך. הדברים האלו, מבחינה ערכית, צריכים שיפור ואריה, שעבר מה שעבר, צריך להיות קשוב לרגשות הזולת”.

אמרת לו את זה, שאלתי.

ברור, הוא משיב, בכאב. ואילו היה נקרא לדגל גם כעת היה שמח לעזור. למרות שלדעתו זה מאוחר מדי.

כמה שאריה מנסה, עדיין יש נתק בין ההנהגה לבין השטח, הוא סבור.

“אני אישית שומע את הקולות. רק בשבוע האחרון התעוררה בעיה שהגיעה לפתחי, פנו אלי, אבל לא קיבלתי שום מענה. ואני מדבר על אנשים שנמצאים למעלה, אריה סומך עליהם, אבל הם לא פועלים כפי שצריכים לפעול. פעם היה את השטח שבער, אמר את דברו, אז נכון שהדור השתנה וזה לא קשור לאריה או למישהו מסוים, אבל אם אתה במצב קשה מבחינה אלקטוראלית הא’ ב’ זה לחבק את כל מי שאתה יכול לחבק”.

הוא ניסה לעשות את זה בשבת במלון רמדה, אני מזכירה לו.

זהו בדיוק, שעל זה הוא מדבר. “לא הזמינו את אנשי העבר. צריך להקים מועצת יועצים של בכירים, לתת להם שייכות, להרגיש שהם עדיין שייכים. אנחנו היום לא שייכים לאף אחד, וזה חבל”.

3.

העולם גלגל? העולם הפוליטי עגול יותר.

סילבן שלום הסתובב אז בפנים זורחות, חולם על תפקיד שר בכיר, בהמשך גם זכה בו והפך לשר הפנים. מי חלם באותו ערב חגיגי שרק זמן קצר אחרי שחנך את משרדו החדש ייאלץ לפרוש ובבושת פנים.

ינון מגל הגיע עם אחיו ואחותו הנרגשים, כמו גם עם שני ילדיו ועם אמו הגאה. בטורי אז כתבתי איך ענד ינון את הפרח הלבן אותו מעניקה הכנסת לכל ח”כ ביום השבעתו, וצירפתי את המלצתי החמה: “שמרו על הלובן, גם הירשזון התחיל עם פרח לבן…”

מה שלא חלמתי עליו אז היה שגם דרעי, האיש ששב משנות הכפור, יסתבך שוב תוך זמן קצר.

ביום החגיגי ההוא פגשתי את רעייתו יפה, שישבה במזנון החלבי יחד עם נשות הח”כים של ש”ס. לצידן ישבה ה’אמא של’, אסתר דרעי, מי שעברה חיים כה קשים בצל כליאתו והדחתו של בנה. זה הבן בו כל-כך התגאתה בהשבעות הראשונות שלו בכנסת, בהיותו צעיר לימים, אך נאלצה אחר כך ללוותו אל השערים שנטרקו לכמה שנים.

והנה זכה בנה להפוך שוב למנהיג הבלתי מעורער ולהביס את אויבו משכבר הימים, את אלי ישי. השבוע שבו שתי הדמויות, יפה ואסתר, והעסיקו את דמיוני. רק לחשוב מה עובר עליהן בשעות כה קשות.

אז מה יהיה? שבים פעילי ש”ס ושואלים, את עצמם. כך גם הח”כים, שמוצאים את עצמם מבולבלים וניזונים מהתקשורת. לאיש מהם אין מושג באשר לתשובות.

לדרעי עצמו הצעד הכי קל היה לעזוב, לחזור הביתה. אבל גורל המפלגה כולה על כף המאזניים, וסביר שחכם שלום כהן, נשיא מועצת החכמים, יעשה הכול כדי שזה לא יקרה. בני התורה של ש”ס חייבים מפלגה (השקופים זה מכבר נדדו למפלגות אחרות, כך נראה), מוסדות התנועה בסכנה, אין מצב להשאיר את הספינה בלי רועה.

4.

איש לא באמת יודע במה בדיוק נחשד אריה דרעי. הפרסומים השונים אינם אלא ניחושים.

אחד מהם הוא דיווח בערוץ 10 על פרשת מתחם התחנה בירושלים, תחת הכותרת “פרסום ראשון”. אם לומר את האמת, הרי שהעיתונאים החרדים שידעו על הסיפור, לפרטיו, העדיפו שלא לפרסמו. כחרדי, אתה לא רץ להפליל בן אדם, גם אם אתה עיתונאי.

כפי שפורסם בחרדים 10 בבוקר יום ההצבעה על מתחם התחנה, יצא חבר המועצה מיכאל מלכיאלי לדרך, כשהוא מעדכן את אחד משכניו: “יש לי הצבעה חשובה בעירייה”. מה שאומר, שהוא התכוון להצביע נגד אישור המתחם, המחלל שבת.

איפשהו בדרך לשם הוא קיבל טלפון שעצר את המהלך. אל תגיע, אל תצביע נגד, נאמר לו.

כשניסו חברים מהסיעה להתריע, לומר לו שמדובר בהברזה מסוכנת מול חכם שלום, הוא אמר את המילים הבאות: “קיבלתי טלפון ממומו דרעי וממאיר תורג’מן, אני לא יכול להגיע להצבעה”. בהמשך, יכחישו כל המעורבים בפרשה את הדברים.

לפי הפרסום בערוץ 10, שהוא גם הגיוני, הנתונים נחשפו, והם ברורים: למקורבים לדרעי יש אינטרסים כאלו ואחרים הקשורים לעירית ירושלים, מקורבים לדרעי היו אלו שהורו למלכיאלי להימנע מהצבעה. הלינקייג’ די שקוף.

האם זה מה שחוקרת המשטרה? לא בטוח. יש הטוענים שההלשנה קשורה לפטפוטים של אישה גרושה. או שכן, או שלא.

אפרופו העירייה:  לאיש אין ספק מה דעתו של חכם שלום כהן באשר לתמיכה בחילולי שבת במתחם התחנה. ברור שאיש לא התייעץ איתו קודם לכן, ברור שהוא כעס אחרי שנודע מה התרחש. תחילה ביקשו להרגיעו וסימנו את ראשם של שלושה מנציגי ש”ס בעירייה. שלושתם ‘זכו’ לטלפונים מהרב עמיר קריספל, שהורה להם לבוא ולהגיש מכתב התפטרות.

מדוע לא פוטר מלכיאלי לבדו? מן הסתם, כדי לטשטש את האצבע המאשימה. האם זה הביא לכך שחכם שלום כהן יחדל לכעוס? אולי אם הפיטורין היו נכנסים לתוקף. נכון להיום, מלכיאלי חבר מועצה בירושלים.

הפיטורין, צריך לומר, היו רק הצגה.

5.

מכאן, לאן?

זו שאלת מיליון הדולר, עליה איש אינו יודע לענות. האם תצליח ש”ס להתרומם מהמצב הקשה בו היא נתונה בימים אלו? קשה לדעת.

אין היום את הרב עובדיה יוסף זצ”ל, שיזעק בקול גדול “הוא זכאי” – וההמונים יריעו ויאמינו.

לא דומה חקירה ראשונה לחקירה שנייה, וכשאתה צופה בפעם השניה אתה מתחיל לשאול שאלות ולתהות תהיות.

לא דומה מצבה של ש”ס בשנות ה-80 וה-90, כשהרימה את הציבור הספרדי מהקרשים של האפליה, למצב כיום, כשציבור המצביעים עייף, וגם דרעי עושה רושם מנומנם.

מי שמדבר עם האנשים בשטח, שומע קולות כבויים, ממורמרים, אפילו זועמים. למה עשו לנו את זה, הם שואלים.

תשובות, בינתיים, אין לאיש.