למה לא יכולתי לעזוב את המסע של שירה

1.

בסוף שנת תשע”ג הכרזתי כאן חגיגית מה הולך להיות ספר השנה של שנת תשע”ד: ‘מקימי 2’. כלומר, ספר ההמשך לרב המכר ‘מקימי’ של נועה ירון-דיין שעתיד היה להתפרסם באותה שנה.

בשבוע שעבר הספר הזה ראה סופסוף אור. הוא יצא בסוף רק בתשע”ו, והוא בכלל לא ‘מקימי 2’, אלא בעצם ‘מקימי 3’. המחברת קיבלה החלטה אסטרטגית גאונית ששום ארתור פינקלשטיין או קלוגהפט לא היה חושב עליה: לעקוף את “סינדרום הספר השני” ולדלג ישר אל הספר השלישי.

במקור היא תכננה לכתוב את ספר ההמשך המתבקש, על עלילותיו של אותו זוג תל-אביבי צעיר שנדלק על היהדות ומתחיל לחיות חיים דתיים. ‘מקימי’ נגמר בחתונה היהודית הכשרה והמרגשת של השניים, והספר הבא אמור היה להתחיל רגע אחרי החתונה, בנחיתה אל המציאות היומיומית.

בטיוטה שהיא העבירה לי אי אז בתשע”ג, היא תיארה כמה התהליך הזה עוד ארוך ומאתגר ומופלא. כך למשל סיפרה שם הגיבורה, על החיים החדשים שלה ושל בעלה: “חשבנו שנעבור צד וגמרנו. חשבנו שאנחנו חבילה שאפשר להעמיס על ספינה ולשלוח מעבר לים. בעלי אומר שהכי קשה בחזרה בתשובה זה להתחיל להאמין בכל מה שאני רגילה לצחוק עליו, ולהתחיל לצחוק על כל מה שאני רגילה להאמין בו. מכאן אפשר ללמוד בכמה רבדים ושכבות תת-עוריות צריך להיעשות השינוי… לא חלמתי בחלומותיי הפרועים ביותר שיש בי יכולת נתינה כזאת.

חתונה, תינוקת, ואחריה עוד תינוק, ועוד אחד. משפחה. כל אלה היו תפנית מפתיעה בחיים שלי. תפנית נפלאה, אבל חדה. תפנית חורכת צמיגים. שוחקת בלמים. והנה אנחנו שוחים במים אחרים מאוד. דשים בעקבינו מצוות ומעשים טובים. שומרים שבתות, חוגגים חגים, כאילו כך היה מאז ומעולם. כאילו יש לנו מושג לאן אנחנו הולכים. כאילו ראינו מישהו לפנינו שהלך בדרך היהודית הזאת. חסרים כל ביטחון מלבד הביטחון בהשם יתברך. ובטחון בהשם יתברך – כשהוא קיים, אז הכול טוב. וכשהוא נחלש או מתעמעם – השם ירחם. בעלי תשובה. לך תבין. זה קדוש ופרוע וקוצני וצנוע בעת ובעונה אחת. מי שלא עבר את זה, עוד עתיד לעבור. ומי שזכה לעבור את זה, צוחק ובוכה איתי ביחד”.

2.

הטיוטה ההיא נגנזה. רק כמה קטעים ממנה מבצבצים מדי פעם בספר החדש (ששמו הוא ‘שירה גאולה’, בהוצאת עם עובד).

הם מופיעים במכתבים שכותבת החוזרת בתשובה ההיא אל בתה, שירה גאולה שמה, גיבורת הספר. כי ירון-דיין, כאמור, דילגה דור. הספר עוסק בבתה של אותה חוזרת בתשובה, שבגיל 17 עוזבת את הבית ישר לרחוב. זה מדכדך, זה עצוב, ולהורים עם ילדים בגיל הזה – זה אפילו סוג של ספר אימה.

היא לא רואה שום דבר מהאורות שאמא שלה ראתה, היא רואה רק חושך. ומהחושך הזה היא בורחת אל תוך חושך אפל עוד יותר. כיכר ציון, כיכר החתולות, שוטטות, גניבות, סמים, אלימות, כל החבילה (אגב, בעידן שבו כל כך אופנתי להיות בוטה, ירון-דיין צריכה לקבל פרס מיוחד רק על היכולת הנדירה שלה להכניס את הקורא לתוך האטמוספירה הקשה הזאת, בלי מילה אחת של ניבול פה).

האמת? שירה גאולה לא דיברה אליי.

מהעמוד הראשון לא התחברתי לאיבה שלה לאמה ולכל המקום שממנו באה. גם הקונפליקטים שלה אינם הקונפליקטים שלי. אני לא מתלבט האם להיות בלדר סמים כדי שיהיה לי קצת כסף ומקום לישון בלילה. ואתם יודעים מה, גם האנשים שמשכו אותה החוצה מהגיהינום הזה הם לא ממש חלק מהתפריט שלי. כי בסופו של דבר, חבורה של נ-נחים מקפצים ברכב מקרטע, הם אלה ששולפים אותה מהתהום בחזרה לעולם של אמונה בטוב ואמונה בעצמה.

אז אם לא בדיוק התחברתי לבעיה ולא התחברתי לפתרון, מה פשר הדמעות שליוו את הקריאה? למה לא יכולתי לעזוב את המסע שלה, ולמה הוא עדיין מלווה אותי גם בימים שחלפו מאז שהנחתי את הספר?

3.

“אני וכל החברות שלי וכל הילדים הבורחים והילדות הצפות שפגשתי, כולנו הייתה לנו אותה בעיה. היה לנו הכול – כל הידע: הלכה, השקפה, חומש, נביאים. אבל מה שלא היה לנו זה את הצ’יפ הזה שרק מכניסים אותו והכול נדלק. האמונה. ה’למה?’. בזה לא נגעו. לא אמא שלי ולא אבא שלי ולא המורות שלי. ובלי זה, מספיקה גבשושית הכי קטנה בדרך, ואת נזרקת לעזאזל. אש כזאת הייתה יכולה לעשות לי טוב”.

זה רק אחד המונולוגים הנוקבים של שירה גאולה, שבגללם הספר הזה כל כך מכונן בעיניי.

שירה גאולה, כלומר נועה, מדברות על הדבר עצמו: האם יש לנו את זה או אין לנו את זה? האם אנחנו נלחמים על זה? הן הולכות על כל הקופה. זה לא סיפור על ילדת רחוב שחוזרת לחיק משפחתה, זה סיפור על מורדת שמגלה פתאום שאפשר למרוד בכיוון ההפוך.

“לא יודעת למה”, מגלה שירה גאולה באחת מנסיעותיה ברחבי הארץ עם החבורה הקדושה והמוזרה, “אבל פתאום משהו נגע לי בלב. הם רציניים אלה. הם לא ממצמצים אפילו כשהם מדברים את הדיבורים האלה. לא מגמגמים. זה עולם חדש. הם לא מתנצלים בגרוש כשהם הולכים אחרי האמונה כמו ילדים. כשהם מתגעגעים לצדיקים שלהם. משהו בעיניים. למשהו הזה היה לי כבוד. למשהו הזה יכולתי להאמין.

רוב המסלולים של רוב האנשים די מעגליים ודי דומים. נוסעים מפה לשם ומשם לפה על פסים של רכבת צעצוע שנוסעת בשמיניות של שטיח. אותו מסלול, אותו נוף, אותה מהירות, אותו קצב. מפה לשם וחוזר חלילה. ואני, דפוקה שכמוני, תמיד הסתבכתי עם אלה שלא הצליחו לנסוע בנחת, עם אלה שירדו מהפסים וחיפשו מה יש מעבר לדלת.

חבורת הבוערים של ברסלב היו כאלה, אבל בכיוון האחר, לגמרי בכיוון הנגדי, לתוך הקדושה. אם אמונה, אז עד הסוף. אם חסידות, אז עם כל הגוף והנשמה. הכיוון הנגדי לא נחשב אצלי אף פעם לאופציה. האמת, זה קורע פעמיים. פעם ראשונה כי לא חשבתי בחיים שלי על כיוון כזה. ופעם שנייה כי כיוון כזה בכלל קיים”.

4.

כמה אפשר לשמוע על החייל מחברון, ועל רומן זדורוב ועל מתווה הגז ועל משה קצב ועל אהוד יערי ודנה וייס? לפעמים נדמה לי שזו בריחה מהחיים עצמם. כאילו התקשורת משדרת לנו מציאות, כדי שלא נעסוק במציאות האמיתית. שלא נדבר על הדבר הכי חשוב בעולם: הלב שלנו.

כמה אקטואליה וכמה סוציולוגיה דוחפים לנו לראש, רק כדי שלא נעסוק במהות, בהכרעה של שירה גאולה שכל אחד מאיתנו צריך לקבל, גם אם הוא לא חי כמוה על הקצה: האם אני מאמין בטוב? האם שווה להילחם עליו? האם יש לי נשמה? האם יש אלוקים? מה הקשר בינינו? סצנות ההתבודדות הראשונות של שירה גאולה, הדיבור שלה אל הקב”ה – אחרי 17 שנות “דוסיות” רשמית – הן מהרגעים החזקים בספר.

תבדקו רגע אילו מילים יותר קל לנו לומר ועל מה אנחנו מדברים יותר: “מגזר” או “בורא עולם”? “סרוגים” או “עבודת השם”? “חרדים” או “אמונה”? די כבר לדבר מסביב, זועקת לנו שירה גאולה, בואו נדבר על הדבר עצמו.

קיום המצוות שלנו הוא לא איזו תוספת צדדית שמלווה את החיים. לא סתם שורה של הגבלות ואיסורים, כמו של חולה צליאק או מישהו שרגיש לבוטנים. זה אמור להיות העיקר.

לא בכדי המוטו שמופיע בתחילת הספר הוא משפט של רבי נחמן, בדיוק על הנקודה הזאת: “נכון, אתם אנשים כשרים, אך לא לזאת הייתה כוונתי. רציתי שתהיו כחיות הנוהמות ביער לילות שלמים”.

5.

וחוץ מכל זה, נועה ירון-דיין פשוט כותבת מצוין. זו ממש לא הקריאה הכיפית, מרוממת הנפש, של ‘מקימי’ – כי מדובר פה, כאמור, בסיפור כואב ומייסר – אבל גם הפעם הכול זורם ומרגש ונוגע.

אני לא יודע אם כל היצירתיים באים לברסלב, או שאחרי כמה שנים בברסלב פשוט מתחילים לכתוב טוב, אבל זו עובדה: רוב הזמרים והכותבים והיוצרים הטובים והנוגעים בז’אנר הזה שכה מעשיר את חיינו, מגיעים משם.

אני אישית בורגני שסולד מראסטות, אבל אני משתדל מאוד להקיף את עצמי בכמה שיותר חבר’ה כאלה, בשביל ההשראה. זה משתלם. במקרה של הספר החדש, הכתיבה של ירון-דיין כל כך סוחפת, שהיא מצליחה להפוך אפילו ערימה של טיפוסים משולי החברה, מהסוג שהייתי אומר לילדים שלי לא להתקרב אליהם, לאנשים קסומים שבא לך פשוט להצטרף אליהם ולהפליג יחד אל עבר האופק.

כלומר, לנסוע בסובארו שלהם למירון ולקוות שהדלק יספיק.

במהלך הסיפור, הגיבורה מוצאת את החצי השני שלה (חוזר בתשובה כמובן, ששואל אותה שאלות שמעולם לא חשבה עליהן), ולקראת הסוף גם נמלטת מהמשטרה ונעצרת, אבל כל העלילות המותחות האלה הן משניות.

העלילה המרכזית מתרחשת בלב ובראש של שירה גאולה, ובסוף הספר מצאתי את עצמי פשוט מקנא בנערת הטיפש-עשרה הזאת, על שזכתה להגיע לכזו אמת מזוקקת. על כך שהיא תחיה מעכשיו את חייה באופן אמיתי ועמוק יותר, ולא על אוטומט.

וגם זו קריאה לחזור בתשובה: התמונה הזאת צולמה בחניון גדול בראשון לציון. אם אתה לא נכה, ברוך השם, אבל יצרך גבר עליך וחנית בחניית נכים, השלט הזה קורא לך, בלי איום בקנסות, פשוט לחשוב על כך שוב – ולתקן. צילום סלולרי: ידידיה מאיר

• הטור מתפרסם בעיתון בשבע