החודש אחגוג את יום הולדתי ה-17. את הלועזי כבר חגגתי, אם אפשר לקרוא לקוקטייל של אקמול ואופטלגין – חגיגה.
ובכן, ברוך הבא גיל 17, להתראות גיל 16. עוד מעט ייתמו ימי הנעורים בגיל 18. כן, עוד שנה אהיה כבר “בגיר”.
כמה שההתעסקות בגיל עשויה להיות מוגזמת ואף כזו שמייצרת ריקניות בחיי האדם, ומאידך היא כמעט ולא נשלטת. יום הולדת הוא בדרך כלל, יום מאוד שמח.
אך אצלי השמחה הייתה מעורה בעצב.
לצד גל המברכים בפייסבוק ובטלפון, חשתי תסכול ודיכאון עמוק. חשבתי לעצמי, הנה אני בן 17 זהו גיל ש’פורחים’ בו, לחוצים מהבגרויות (טוב למי שעושה), זהו הגיל שאמורים להיות כל הזמן סביב החברים, וכל הזמן רק רוצים לבלות.
אולי הרבה אנשים לא מסתכלים קדימה, כי קדימה זה ללמוד, לעבוד, להתחתן, ללדת ילדים ולהלחם על חיי היום-יום ועל פת לחם וכל זה רק באות ל’.
רק שנים מאוחר יותר תופסים עד כמה תקופת הנעורים היתה כל-כך מקסימה וכמעט ללא דאגות. למי יש זמן בגיל 30 לבלות עם חברים?
•
בשלב הזה, דפק בדלתי הדיכאון המלווה בהבנה כי אני ‘דילגתי’ על תקופת הנעורים, או נכון יותר יהיה לומר שאני חווה אותה בצורה יוצאת-דופן.
כבר קרוב לשנתיים, מגיל 15, הוצאתי להפסקה בלתי יזומה את הנעורים. הפסקתי את לימודי עקב מחלתי, ובגיל בו כולם מציבים את החברה במרכז, נטשתי את החברה והזנחתי אותה – שלא מרצון – כמעט לחלוטין.
בזמן שבו כולם לומדים ביחד ומתכוננים לבגרויות, אני לומד בבית יחד עם מורים פרטיים ממשרד החינוך, אשר זכאים להם ילדים חולים. פעילות מבורכת, אך לצערי מוגבלת בשעות, מה שגורם לי להיאבקות אין סופית מייאשת ומייגעת להוצאת בגרות מלאה. אבל זה כבר נושא שלם לטור אחר.
כשאני רואה שחברים שלי יוצאים או סתם בני נוער בפעולה תמימה של חזרה מבית הספר עם התיק המאפיין את בני הנוער, משוחחים בקולי קולות באוטובוס או ברחוב על “איזה יום היה להם, וכמה שיעורי בית”, ולפתע מחליפים נושא בפתאומיות – “לאן אתה רוצה לבוא איתי”, אני שואל את עצמי: למה לי אין נעורים סטנדרטיים? למה אני לא כמותם?
מתברר כי עד שאתה לא מאבד משהו, אינך יודע עד כמה יש להעריך אותו.
•
ובכל זאת אסור לבוא בטענות.
אין ספק שיש קושי עצום. בתחילת התהליך, חוויתי תקופה קשה מאוד, במהלכה במשך שנה שלמה לא יצאתי מהבית. גם אם הייתי יוצא – היה זה לדברים דחופים בלבד. אבל הבנתי שלהתעצב אל ליבי כל היום – לא יועיל.
אנסה להסברי את עצמי בהקשר לחג הפורים האחרון.
לפני החג לא הייתי “במצב רוח הטוב בעולם”, כפי שהבנתם. אולם עם כניסת החג, מצב הרוח שלי השתנה מן הקצה אל הקצה.
איך זה קרה? בזכות התובנה אותה הסקתי ממגילת אסתר.
במגילת אסתר כידוע לא מוזכר ולו פעם אחת שמו של אלוקים. כביכול המגילה מתוארת כסדר כרונולוגי ללא שום התערבות חיצונית. למרות זאת, על הקורא להבין ולהפנים שהכל נעשה בהשגחה עליונה, הכל לטובתנו והכל מתוכנן מלמעלה.
אני מנסה להתחבר למקום של אסתר, שחייתה חיים לא פשוטים. היא נכנסה לסיטואציה לא פשוטה באמצע החיים, אך למרות זאת הבינה שהכל לטובה ונעשה מלמעלה. גם אם לנו נראה שהכל אבוד, השמחה והאורה תצוץ.
אין פסוק שמתאר יותר את ההשגחה העליונה ועד כמה היא נעשית בהסתר מאשר: “כִּי אִם-הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי, בָּעֵת הַזֹּאת–רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר, וְאַתְּ וּבֵית-אָבִיךְ תֹּאבֵדוּ; וּמִי יוֹדֵעַ–אִם-לְעֵת כָּזֹאת, הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת. בפסוק הזה אפשר להתנחם גם בתקופות הכי קשות, שכן עלינו לדעת כי – “המקום אחר” הקדוש ברוך נמצא לצידנו, וכן לכל דבר יש סיבה, אם אנחנו יודעים אותה ואם לאו.
•
זו הסיבה שאני כל כך אוהב את החגים בכלל ואת פורים בפרט. אין דבר שיכול לשמח אותי יותר בתקופות קשות כאלו – מאשר כוח האמונה.
אז נכון, איבדתי את נעוריי, ואת חדוות הנעורים הכה אוטומוטית – לה לא מודעים הנערים, אך את חיי לא איבדתי.
עם הכל כבר השלמתי.
אני דווקא מרגיש שעם כל ההשלכות השליליות, בסופו של יום דווקא הישיבה בבית ביגרה אותי והעניקה לי את נקודת המבט על החיים.
אני כן מקווה שהעומס לא יגרום לכך ששערות לבנות יצמחו לי על הראש. אם כי אני מודע לכך שזה רק עניין של זמן. ובינינו? אין לי בעיה עם זה.