גורמים רבים – בתקשורת, בזירה הפוליטית ובאקדמיה – עומדים מופתעים לנוכח התמיכה הציבורית העזה בחייל שחיסל את המחבל הדוקר בחברון. הם, המשוכנעים כי לוחות הברית של הצדק והמוסר ירדו היישר לידיהם מהר סיני, מביעים ‘זעזוע’ על מה שהם מכנים ‘התבהמות’ של החברה בישראל.
הם עדיין אינם קולטים את משמעות השינוי המתחולל במציאות ימינו. אותה חבורה מצומצמת נתנה בעבר את הטון, הכתיבה מה נכון ומה לא, קבעה את המותר והאסור. קולות אחרים כמעט לא נשמעו; ואם הועלו לדיון, היה מי שדאג לגמד אותם ולהציגם כשוליים. כיום הציבור מדבר בעצמו, בלי מתווכחים, והוא משמיע את קולו.
התנצלות לפני מי?
השאלה המרכזית איננה נוהלי הפתיחה באש, אלא היפוך היוצרות המתחולל אצלנו, ולא בפעם הראשונה. כך היה בפרשת סברה ושתילה, בימי מלחמת לבנון הראשונה. אנשי הפלנגות הנוצריות טבחו באויביהם במחנות הפליטים הפלסטיניים, וכאן הפכו את עם ישראל לאשם העיקרי, והציתו גל אדיר של שנאת ישראל בעולם.
אותו דפוס חוזר ונשנֶה גם עכשיו. ייתכן שהחייל חרג מהנהלים, ובהחלט תפקידו של צה”ל לחקור ולבדוק ולהסיק מסקנות, אבל ההתנפלות התקשורתית והפוליטית, הכותרות הראשיות הצעקניות, חגיגת הצביעות המתחוללת לנגד עינינו – הן המרתיחות את הדם.
הרוח הזאת משפיעה גם על צה”ל, והוא חש צורך להצטרף לגל הגינויים ולרמיסת החייל. האוּמנם היו חייבים להוביל אותו לדיון כבול באזיקים? גם אם טעה בשיקול הדעת, אין הוא פושע. האם לנוכח גל טרור רצחני, הנמשך כשישה חודשים, זו התמונה שצריכה לצאת לעולם – חייל במדי צה”ל מובל באזיקים?!
ובאותה שעה אויבינו חוגגים בחגיגת צביעות שאין דומה לה. אביו של המחבל דורש – לא פחות – שראש הממשלה ושר הביטחון יתנצלו לפניו. הוא, שגידל רוצח נתעב בביתו, הופך לצדיק, ואילו קרבנות הטרור הרצחני הם שצריכים להתנצל לפניו. והתקשורת חוזרת ומפרסמת את הטירוף הזה, כמעט בלי הסתייגות, כאילו כך הדברים צריכים להתנהל.
וכמובן אי-אפשר להתעלם מהגורם המרכזי העוסק בשיטתיות בהשמצת כוחות הביטחון שלנו. הוא המפעיל את הצלמים, האורבים לחיילינו בכל פינה והמרתיעים אותם מלהפגין נחישות ראויה מול המחבלים. הוא המציג אותנו בעולם כפושעי מלחמה. והוא שחגג על הסרטון מחברון ומיהר להציגו כמייצג את מדיניות ישראל.
ההקשר הנכון
לארגון הזה ראוי להזכיר את ההקשר שממנו לקוחה המילה ‘בצלם’, בציווי האלוקי לנח ולבניו בדבר איסור שפיכות דמים: “שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם, בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ; כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹקִים, עָשָׂה אֶת הָאָדָם”. מי שעוברים על הציווי הזה ודינם מוות הם אותם מחבלים רוצחים, המנסים לשפוך דם נקיים; לא מי שפוגעים בהם ומקיימים את הוראת חז”ל “הקם להורגך, השכם להורגו”.
הציבור מאס בחגיגת הצביעות הזאת. קצה רוחו מלראות מחבלים נתעבים מקבלים טיפול רפואי מסור, כדי שאחר-כך יוכלו לצחוק בבית המשפט אל מול פני משפחות הקרבנות ולסמן תנועות ניצחון. נמאס לו לדעת שהם אוכלים היטב ומבלים בבתי הכלא הנאורים שלנו, וכעבור זמן משתחררים באיזו ‘עסקה’. הציבור זועק: דיי!