על עקלקלותו של דואר ישראל ועל שני ידידים ותיקים וטובים שנפגשו

משהגיע לסניף הדואר המרכזי ההומה אדם ומלגזות והררי משלוחים מכל קצווי תבל, נזכר פתאום כי לעת ערב אמור הוא להיקלע לאחת משכונות הצפון של ירושלים, לצורך פגישה עסקית.

הוגיע אז בדעתו, שמן הראוי לו ולמען ביטחונו המוחלט בהזמנת ידידו לשמחתו, שיסע אחר אותה הפגישה אי אלו קילומטרים נוספים, מרחק לא מעשר דקות וייזמן עצמו עד שכונתו ומקום מושבו של ידידו, אזי יניח במו ידיו ההזמנה בתיבת הדואר ויהיה לבו שקט עליו.

כך אמנם עשה.

ומשהגיע לרחובו של ידיד האמת האהוב, סח לעצמו פתאום: ומדוע אחר שהנה הזדמנתי לרחוב מגוריו של ידידי, שלא אזמן עצמי כבר לפוגשו פנים אל פנים, אחליף עימו מילות שלום ואמת, ואזמינו לשמחתי במו עצמי ובשרי שלא על ידי מלאך ולא על ידי שליח?

לא הניח שייכנס ספק בליבו על מחשבה טובה זו, עד שהשיג בדרך עקלקלה את מספרו של אותו הידיד (זאת כי נמחק מספרו משכבר יחד עם מאות מספרים אחרים, באירוע מצער עד מאוד של אובדן מכשיר באין יכולת שחזור).

התקשר אליו נרגש ופתח ואמר: “נחש מי מדבר”, ושמח עד מאוד כאשר זיהה ידיד האמת בנקל את קולו.

כיוון ששמע הידיד שהריהו חונה ממש כעת תחת מעונו, הבהילו לעלות אליו תכף ומיד, שם פתח לפניו שולחן מלא מטעמים כיד המלך ואף שתיה רבה כדת, שאריות פורים שחלף זה עתה, והיו הידידים אוכלים ושותים וששים ושמחים זה בזה ומעלים זיכרונות רבים וחוויות נעורים ומשלימים פרטים ועורכים השוואות בטרדות הזמן וצער גידול בנים ועסקי פרנסה ועייפות החומר, ושמחה גדולה הייתה בשמיים.

ועל התודה והברכה וכל הטובה הגדולה הזו יעמוד דואר ישראל, שאמנם חסך בול מעצמו, אך השכיל להשיב ולקשור בשנית לב ידידים זה בזה.