ראש הממשלה אמור היה לערוך השבוע מסיבת עיתונאים, ביום רביעי בשעה 18:30 , ולדבר על גל הטרור העולמי. אחרי שהבינו בלשכתו שרבים נמצאים בשעה זו בקריאת מגילת אסתר, נדחה האירוע ל-20:05 . קריאת המגילה היא בהחלט הקדמה לא רעה לנושא שעליו דיבר נתניהו.
מה תפיסת העולם של המן, שמזוהה עם העמלק והרוע האנושי המוחלט? הוא היה עשיר עצום, בכיר בארמון המלוכה, כולם השתחוו לו, ובכל זאת, כאשר ראה שמרדכי היהודי לא מכבד אותו, אמר: “כל זה איננו שווה לי”.
אדם אחד שלא מכיר בכוחו ולא נכנע לפניו – גורם לו להשתולל ולרצות להשמיד את כל העם היהודי. הרצון שלו היה להשליט את עצמו באופן מוחלט על 127 מדינות. הג’יהאד העולמי לא יכול לחיות בין העמים ובין הדתות. הוא פנאטי. טוטלי. הכל או לא כלום. כל עוד יהיו “כופרים”, נוצרים, יהודים, או מוסלמים שאינם מספיק מוסלמים בעיניו – התסיסה השאהידית לא תירגע.
פרשנים רבים קוראים את המגילה בקריאה אישית יותר: המן מעיד גם עד כמה אנחנו עצמנו תלויים בסביבה, עד כמה אנחנו יכולים להיות קטנים וקטנוניים ולרדוף תמיד אחרי מה שאין לנו, במקום לראות את כל הטוב ואת כל ה”יש”.
תפיסת העולם ההמנית הזו היא מתכון בטוח לעצבות ולמרמור תמידיים. אלה חיים שבהם תמיד יש להתמקד בעשירית הריקה של הכוס, להחליט שהאושר הנכסף יגיע רק אם נשיג מטרה בלתי מושגת.
את הדרך הזו חג הפורים מנסה לתקן. למחות את דרכו של המן, ולהציע לנו לשמוח במה שיש לנו.
גם כשמסתכלים על כך בפרספקטיבה של אלפי שנות קיומו של העם היהודי, מדובר בשני אירועים היסטוריים שהתרחשו כאן השבוע: גלות תימן חוסלה והתלמוד עלה לרשת.
17 היהודים התימנים שעלו השבוע ארצה סוגרים, מבחינת הסוכנות היהודית, את “תיק יהודי תימן”. הקהילה העתיקה הזו, בת כאלפיים שנה, קיימה חיי תורה, חינוך ויצירה תחת גזירות, רדיפות ומשטרים משתנים.
באחד המשברים המפורסמים כתב להם הרמב”ם איגרת נרגשת וניסה לעודדם: “ואתם אחינו, היו על בריתכם קיימים, ובדתכם מחזיקים, ועל אמונתכם נוהגים ועומדים”.
יהדות תימן עמדה בניסיון. המסורת הייחודית עברה מדור לדור, וכך גם הכיסופים לישראל. הקבוצה התימנית הראשונה (עליית “אעלה בתמר”) הגיעה לכאן עוד לפני עולי ביל”ו, אך לא זכתה כמובן לאותה הכרה, והגל המשמעותי עלה לארץ החל מ-1949 (מבצע “מרבד הקסמים”) ועד השבוע.
זהו. תם פרק. יש לקוות שבניגוד למשברי הקליטה בעבר, הפעם הקבוצה הקטנה הזו תעלה הנה לא רק פיזית, אלא תביא עימה גם את אוצרותיה הרוחניים.
ובעוד אחרוני יהדות תימן מתקבלים בטקס בנתב”ג, עלה לרשת האתר “הכי גרסינן”, עוד מפעל חיים של פרופ’ יעקב שויקה. 500 שנים אחרי המהפכה שחוללה הדפסת התלמוד הבבלי, עולה היצירה הזו, שמהווה את לב הלימוד הישיבתי, גם לאינטרנט, באופן נגיש ומדויק. נכון, כבר היו כמובן גרסאות שונות של התלמוד ברחבי הרשת, אבל זו הפעם הראשונה שבה כל הנוסחאות, מכל האוספים הסגורים והארכיונים והספריות ברחבי העולם – נמצאות לעיני הציבור באופן חופשי.
הגולש המודרני, שסומך כל כך על גוגל, יקבל מעתה גם גוגל־גמרא.
למה מגדל בבל קרס? למה הפרויקט הגרנדיוזי ההוא לא הצליח? חז”ל מספרים מה היה האופי של הבנאים ההם: כאשר נפלה להם לבנה, הם היו אומרים “אוי ואבוי”, וכאשר נפל מטה אחד הפועלים – הם התעלמו והמשיכו לעבוד כרגיל.
איך הם היו מתארים את המציאות באתרי הבנייה בימינו? כשמדובר בנרצח בפיגוע, אנחנו עוצרים. כשמדובר בתאונת דרכים או באירוע על רקע פלילי, אנחנו גם כן מטים אוזן לשמוע. אבל כשמדובר בתאונת בנייה, למי אכפת? אין לנו עניין עם פועלי בניין.
ביום רביעי השבוע, למשל, נפצעו ארבעה עובדים בתאונות שונות ברחבי הארץ.
“הקואליציה למאבק בתאונות בניין” מנסה, קודם כל, לאסוף את הנתונים. אז הנה אלה של השבוע: ביום רביעי עובד נפל ונפצע בינוני באתר בנייה בכרמיאל, עובד אחר אושפז במצב קשה אחרי התחשמלות באתר בנייה בבית”ר, ובמעלות תרשיחא נפגעו שני עובדים מפגיעת טרקטור. מתחילת השבוע אירעו שמונה תאונות בסך הכל.
הפעילים בקואליציה הזו דורשים להעלות מקרים כאלה לסדר היום: האם המשטרה חוקרת? האם יוצא צו להפסקה זמנית של העבודות? האם מוטלים קנסות? האם התקשורת מחפשת את מנהל האתר כדי לראיין אותו על המחדל? למה ישנה תחושה שתאונות עבודה הן גזירת גורל? האם זה קשור לעובדה שרוב הנפגעים אינם מקושרים ומחוברים, אלא ערבים או עולים חדשים או עובדים זרים? האם היינו מסכימים להקריב כך כל שבוע אנשים מהמעמד הבינוני על מזבח חוסר הזהירות והבטיחות?
בכנסת הוגשה לאחרונה הצעת חוק עם משמעות סמלית: להציב לוח זיכרון במקום התאונה, לזכר עובדים שנהרגו בעודם בונים את מדינתנו.
שלי יחימוביץ’, אחד מיוזמות החוק, פרסמה הדמיה. אם הוא כבר היה מיושם, בשנת 2015 היו צריכים להציב 30 לוחות זיכרון כאלה.
הסטטוס היהודי:
“כל ההמצאות המדעיות לא הפילו שערה אחת ארצה, לא מן הדת, לא מן הספרות, לא מן האמנות ולא מן הפילוסופיה. תחומי הרגש, האמונה, המחשבה אינם מצטמצמים על ידי התפתחות המדע. גם היום, כמו לפני יותר מאלפיים שנה, יכול אדם לומר: ‘השמיים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע'” (הסופר אהרון מגד, שנפטר השבוע בגיל 95)
• הטור מתפרסם בידיעות אחרונות
בוידאו: השיעור השבועי