לפני כמה חודשים דוד טייב, ידיד שלי, הודיע לי שהוא מתארס. ואז הוא הודיע לי שהוא מבטל את האירוסין. ואז הוא שוב הודיע שהוא מתארס, עם מישהי אחרת. ואז הוא הודיע שהם מתחתנים, בשעה טובה ומוצלחת וסופית, ביום רביעי, כ”ט אדר א’. בכל יום רביעי יש לאשתי שיעור שנגמר רק בעשר בערב, ובאותו יום רביעי היו לי עוד שני אירועים. מה עושים?
“שלום ידידיה”, כתב לי החתן כמה ימים לפני חתונתו. “אני ממש מקווה שתספיקו להגיע לחתונה אחרי כל מה שיש לכם ביומן באותו ערב. מכיוון שבשיעור של אשתך משתתפים הרבה רווקים ורווקות, כתבתי להם כמה מילים. אשמח אם היא תקריא אותן. אז ככה: אני רס”ב (רב סמל בכיר) בחיל האוויר, מנהל מחסן של 50,000 חלקי חילוף, ואני בן 41”.
כאן עצרתי. ידעתי שהוא רווק מבוגר, אבל לא ידעתי שהוא בן 41. וואו.
“אין לי שום בעיה שיקריאו את שמי ואת גילי. אני שמח לשתף בתחושות שלי. מבחינתי, כל מה שעברתי בשנה האחרונה (הקשר הארוך שהיה אמור להסתיים בחתונה ונקטע ממש רגע לפני, וההיכרות המהירה זמן קצר לאחר מכן עם אשתי לעתיד, מלכה) חיזק אצלי את האמונה בהשגחה הפרטית של הקב”ה, בכך שהוא נותן לכל אדם את מה שהכי מתאים לו ובזמן הנכון ביותר מבחינתו, ובכך שישועת ה’ כהרף עין.
“תבין, מהפגישה הראשונה עם מלכה ועד לחתונה חלפו פחות מארבעה חודשים! המסר שלי לרווקים הוא שאסור בשום פנים ואופן להתייאש. חייבים להוציא את המילה יאוש מהלקסיקון. היום אני אומר לרבים מקרוביי שהיה שווה לחכות 41 שנים כדי לזכות בכלה שקיבלתי.
“הנה לפחות שני לקחים שאני לוקח מהשנה האחרונה”, המשיך החתן הלא-צעיר, “קודם כול, לפעמים העבודה שואבת אותך לתוכה ואתה שוקע בה עד צוואר, על חשבון החיים האישיים שלך.
“עד לפני שנה הייתי נשאר המון שעות נוספות בבסיס (ללא תשלום. זו פשוט תוצאה של מוסר עבודה גבוה ושל פרפקציוניזם). לעתים הייתי אפילו מגיע בימי שישי עם רכבי הפרטי לבסיס ועובד עד קרוב לכניסת השבת.
“רק לפני כשנה הבנתי עד כמה הדבר פוגע בחיי האישיים ושוחק אותי עד כלות הכוחות. הבנתי גם שכמה שלא תעבוד, העבודה לעולם לא תיגמר והחלטתי שזהו. עד כאן. מאז, חיפוש בת הזוג שלי, חיפוש שתמיד חשבתי שהוא במקום הראשון אך בפועל לא ממש היה שם, התייצב במקום שבו הוא היה צריך להיות. הזמן חולף, וחשוב לעשות בכל רגע נתון את ההשתדלות המקסימלית”.
ואז הוא עבר ללקח השני: “מלכה היא גיסתו של החבר הטוב ביותר שלי (30 שנות חברות). רבים שאלו אותי למה הוא לא הציע לי אותה לפני שנים (הוא נשוי לאחותה כבר תשע שנים).
“אין לי תשובה ברורה לשאלה הזאת אבל אני חושב שאם היינו מכירים לפני כמה שנים, לא בטוח שהקשר היה מצליח. שנינו היינו צריכים כנראה לעבור דברים מסוימים בחיים ולהגיע בשלים יותר לקשר הזה.
“אני, למשל, הייתי צריך להתגבר על אחד הפרינציפים שלי. בתור מי שמכור לתקשורת ואקטואליה, לא ראיתי את עצמי מוותר על טלוויזיה בבית. חלק מהקשרים שלי לא נמשכו בגלל דרישה מראש של בנות שאסכים לוויתור על טלוויזיה בבית. סירבתי.
“בשנה האחרונה התחילה להבשיל אצלי הנכונות לוותר. כשמלכה אמרה לי בתחילת הקשר שחשוב לה לטובת הזוגיות לחיות בבית בלי טלוויזיה פשוט אמרתי לה שאני מסכים. לפני כמה שנים אין סיכוי שהייתי מסכים לכך. הקטע כאן הוא לאו דווקא הטלוויזיה, אלא כל מיני עקרונות שאנחנו דבקים בהם במהלך החיפושים, שאולי מפריעים לנו במקום לעזור.
“בכל אופן, ככל שהתקדם הקשר ממילא צפיתי פחות ופחות בטלוויזיה ולפני שבוע היא נותקה באופן סופי ואין מאושר ממני. כל שנייה עם האישה שאני אוהב שווה לי יותר מכל רגע טלוויזיוני, מרגש ודרמטי ככל שיהיה. מחכה לראות אתכם, גם אם באיחור, דוד”.
אשתי הקריאה את המכתב הזה בסיום שיעורה והזדרזה לרוץ החוצה, לאסוף אותי ולצאת לחתונה.
שני דברים עיכבו אותה. הראשון היה ר’ עמי פייקובסקי (יהודי יקר ששווה טור נפרד) ששמע את הנאמר במכתב וכה התרגש שהחליט בו במקום לכתוב צ’ק על סך 180 שקלים לפקודת החתן. “הנה, קחי את המעטפה הזאת”, הוא אמר לאשתי המופתעת, “אני ממנה אתכם לשליחים שלי בהשתתפות בשמחה”.
העיכוב השני נגרם על ידי ג’ו ביידן, סגן נשיא ארצות הברית.
לא, הוא לא שלח צ’ק לרגל הקמת עוד בית בישראל, אבל החליט, בדיוק באותה שעה, שגם הוא רוצה לנסוע בכביש מספר 1. וכך האיחור שלנו לחתונה הלך וגדל עוד יותר. הגענו לגן האירועים ‘חצר נצר’, באזור המועצה האזורית גזר, בחצות.
בחוץ ראינו את המתופף סוחב את מערכת התופים שלו, ואת הצלם מתקתק את הפלאשים האחרונים. ניגשנו לזוג, אמרנו מזל טוב חם ונרגש להם ולבני המשפחה שעוד היו שם, ראינו את האחיינים החמודים ישנים בצד על הכיסאות המחוברים של האולם, ויצאנו.
בדרך החוצה, שמנו בכספת את הצ’ק שלנו וכמובן גם את הצ’ק של ר’ עמי, עם פתק שמסביר מה פשרו.
כעבור יומיים קיבלנו עוד מייל: “שלום ידידיה וסיון, תודה רבה על השתתפותכם בשמחתנו. הופתענו לקבל היום שיחה מ’חצר נצר’. העניין הוא כזה: הכספת בחתונה שלנו רוקנה בחצות. שני צ’קים שהונחו בה אחרי חצות לא הגיעו אלינו, אלא אל החתן והכלה שהתחתנו שם יום למחרת.
“אבל האמת היא שאנחנו כבר לא מתפלאים מסיפורים כאלה. אנחנו מרגישים שאנחנו חיים בתוך איזו מעשייה, וכל פעם קורים לנו עוד ועוד דברים מפתיעים. אם זה מעניין אתכם, הנה עוד שני סיפורי השגחה פרטית שאפפו אותנו בשבועות האחרונים”.
הטור הזה לא מביא בדרך כלל סיפורי ניסים. גם הסיפורים שתקראו כאן עכשיו אינם מופתים שמעל הטבע, אלא דווקא סיפורים שבתוך הטבע.
אז הנה, רשות הדיבור לדוד טייב. סליחה, על המייל הזה כבר היו חתומים, ביחד, דוד ומלכה טייב.
“בתחילת מסע החיפוש שלנו אחר אולם חתונות, התרשמנו מאוד מאולם ‘חצר המלכה’ שבצומת כנות, אבל התאריך היחיד שהיה פנוי שם היה יום רביעי, כ”ט אדר א’. זה היה תאריך קרוב מאוד, שהלחיץ את מלכה, ולכן המשכנו לחפש. בחרנו להתחתן שבועיים אחר כך, בי”א אדר ב’ באולם אחר.
“יום אחרי חתימת החוזה קיבלתי טלפון מאולמי ‘נסיה’, שגם בהם ביקרנו, והבחור מעבר לקו בירך אותנו על כך שסגרנו. אחרי חמש דקות הוא צלצל שוב וגילה לנו בסוד שהאולם על סף פשיטת רגל, ובקרוב ייצא נגדו צו סגירה. התאוששנו מהר, וביטלנו שם את החתימה. המקום אכן נקלע לקשיים. סגרנו עם ‘חצר נצר’ בתאריך חדש, ד’ אדר ב’, ואז גיליתי שבתאריך הזה מתוכנן תרגיל גדול בבסיס.
:מפקד הטייסת הבהיר לי שאם לא אזיז את התאריך שוב, רוב המוזמנים שלי לא יגיעו. חזרנו ל’חצר נצר’ וגילינו שהתאריך הפנוי היחיד שנותר הוא יום רביעי כ”ט אדר א’. החלטנו שכנראה זה התאריך שבו אנחנו צריכים להתחתן, והנה, עובדה שבאמת הספקנו הכול”.
וכאן טייב מוסיף פרט קטן נוסף לפאזל הזה: “לפני מספר חודשים, לאחר ביטול האירוסין שחוויתי, קיבלתי בחזרה את טבעת האירוסין. מסרתי את הטבעת לאמי ואמרתי לה שאני לא רוצה עסק עם הטבעת הזאת, ולא רוצה להרוויח עליה כלום, ומעדיף לתרום אותה לנזקקים. חברה טובה של אמי, פנינה מרציאנו מבאר שבע, פנתה אליה לפני כמה שבועות וסיפרה על חתן חסר אמצעים שהטבעת תעזור לו מאוד, ואמי מסרה את הטבעת במתנה.
“יום אחרי החתונה שמענו שאותו חתן נישא לבחירת לבו בדיוק באותו ערב שבו נישאנו. אי אפשר היה לקבל סגירת מעגל מושלמת מזו. אחרי כל הסיבובים, הביטולים, ושינויי התאריכים, הטבעת שלא רציתי באותם ימים קשים שבהם לא ידעתי האם ומתי אתחתן שוב – שימשה את האדם שעשיתי איתו חסד, בדיוק בלילה שבו זכיתי אני לענוד טבעת לרעייתי. בתודה לקדוש ברוך הוא על כל החסדים הקטנים והגדולים, ובתקווה שכל הרווקים והרווקות יזכו בקרוב לאושר שאנו זוכים לו, מלכה ודוד טייב”.
ההתמכרות לעבודה, ההתעקשות על הטלוויזיה, הדיונים סביב התאריך המתאים, האולם שפשט רגל, הטבעת שניתנה לצדקה, הצ’ק שעבר לזוג הבא – בעצם, כשאנחנו לוקחים את מגילת אסתר ומברכים עליה, אנחנו עושים בדיוק את מה שדוד ומלכה טייב עשו במיילים שלהם.
אנחנו מסתכלים על המציאות האפורה, היומיומית, ששם ה’ לא מופיע בה, שיש בה עליות וירידות, אבל אנחנו מחברים את פרטי הפרטים ומגלים איך בסוף, מאחורי הקלעים, יש תכלית ויש מטרה בכל העלילה. איך כל התרחשות מובילה להתרחשות הבאה, ואיך הכול מוביל את כולנו קדימה.
רק בשמחות.
• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’