האווירה סביב שולחן העץ דמוי האליפסה הייתה מעט מבודחת. פיארו אותו שתי מגבעות מרשימות. אחת בסגנון חסידי גור והשניה המבורג רבני מעוצב.
ישבו שם שלושה אנשים נוספים, כולם חובשי כיפות שחורות ועטורי זקן. מפות ותרשימים נפרסו, ותנועות ידיים ניסו להמחיש גשרים וכניסות נפרדות.
הדמות החשובה ביותר הייתה מעט שתקנית, ובזמן הקצר שדיברה הזכירה את מורא בג”צ העומד על מפתן הדלת וחרבו שלופה בידו. מראהו החרדי הפיג את חשש הנוכחים שאין כאן איזו מכירת חיסול שקטה של סלע קיומנו.
אם לא די בכך, האיש בעל הפראק הקטיפתי הקים לתחייה את שלושת עמודי הדור הקודם, הגרי”ש אלישיב, הגר”ע יוסף והגר”ש וואזנר מנוחתם עדן, ואלו סוככו בכנפיהם הקדושות על המתווה המוצע. הדיון נחתם בהסכמה כללית על הימנעות בממשלה כצעד הנכון לסילוק אבן חצץ זו.
אחר כך התפנו לשבח, איש בתורו, את המזכיר המכובד, איש כלבבנו, העומד להעפיל למשרת היועץ המשפטי לממשלה.
רושמי העיתים, בבואם לשרטט תקופת תהפוכות זו, בוודאי יחלו מפגישה זו.
כשהם יידרשו להסבר מניח את הדעת, כיצד קדנציית הזהב של היהדות החרדית, שניתצה את גזירות לפיד וטבלה במשמני הארץ של משרדים ותקציבים, הגיעה למחוזות של ליחשושי קואליציית ליכוד-עבודה נטולת חרדים, הם יחזרו לסיפור הקדום שהביא את החורבן הראשון.
ייזכרו בקמצא הקפדן שהתעקש להוציא את יריבו, ובבר קמצא הפגוע שרץ לשרוף את המועדון.
קולות זעקה מבית יהב
יושב הרב הראשי לישראל הגר”ד לאו במשרדו הצנוע, ומביט בעיניים כלות ב’בן אומנותו’ הרהוט, הבוחש בצמרת השלטון והעסקונה החרדית, מסיט ומניע את אבני הקודש בנינוחות משל היה זה ליווי נשיא חוף השנהב אל רחבת הכותל לקול תקתק מצלמות.
הוא, המוגדר בחוק כאחד האחראים על מתחם הכותל, מודר ממנו כאחרון הרפורמים, ונאלץ לקבל תכתיבים חתומים ומגוהצים.
הפגיעה הצורבת הובילה אותו לקחת לפיד ולהבעיר את האזור.
קולות הזעקה שבקעו מבית יהב החדש הקיצו בבהלה גם את הסיקריקים המנומנמים בבתי הונגרין.
“צלם בהיכל” שאגה כותרת שבועון ‘בלתי תלוי’ ששש אלי סנסציה עתירת רייטינג. מודעות ענק, נוטפות אדום-שחור כיסו לפתע את קירות ירושלים ובישרו בחרדה, כי בזמן שישנו, דבר-אחר נעץ את טלפיו בקודש הקודשים.
אפילו צפרדעי גאולה המפויחים והאדישים פערו את לועם הירוק בהפתעה לנוכח החתומים על הכרוזים. ממתי הרבנות הראשית, גוף ציוני ממסדי מאמץ את הטרמינולוגיה של יואליש קרויס? אין זאת כי פורים מתקרב.
ותהום כל העיר.
נחילי רפורמים כופרים עושים ברגע זה את דרכם לכיבוש שריד בית מקדשנו, ונציגנו המדושנים שותקים! אהה! ופרצו חומות מגדלי וטמאו כל השמנים!
לתוך הסיר המבעבע קפצו בחדווה רבנים מסוימים, פוליטיקאים כושלים, והחגיגה גדולה.
גלעד קריב בסלון
מגודל הלהבות איש לא התפנה לבדוק האם ‘הכותל הרפורמי’ הוא המצאה חדשה, או קיים כבר 16 שנה בחצר האחורית, בכדי להותיר את הרחבה הגדולה קדושה.
נכון, הם מבקשים כעת גשר נוסף וחברות באיזו מועצה מסדרת, מהלכים שיש בהם מן ה’הכרה’ (לא משהו שלא קיים היום בכמה גופים), אבל האם זו סיבה מספיק מוצדקת להחריב את הבית על יושביו? לסכן את מכלול האינטרסים של היהדות החרדית? האם לא לשם כך ישנם עיני העידה המופקדים על הכרעות הרות גורל אלו?
אבל הזנב המשיך לכשכש בכלב.
עדר הלבלרים ה’עצמאיים’ שפכו מנות נפט גדושות על המדורה שיצרו והכניסו את גלעד קריב לכל סלון חרדי. בצר להם, נאלצו הנציגים החרדיים ליישר קו עם הזעם הקדוש ולרקוח ‘חוק מקוואות’ מיותר, רק כדי שהוא יעבור הפלה אצל אותו יועץ משפטי חרדי.
במקביל, בג”צ בחושיו המחודדים זיהה את המהומה במחנה ישראל ובוודאי ישמח להכניס לנו את הנשים המטורללות לתוך הרחבה האורתודוכסית.
הטיפוס אל צמרת העץ היה רווי אמוציות אישיות ונקמות בוערות, אולם כעת, כשכולם מרחפים בפסגות הללו, גם חכמים גדולים מתקשים להציב סולם.
ומי הרוויח מכל הסיפור?
בראשונה, הרפורמים. הללו שנתפסו עד כה בציבור הרחב כ’כת’ אמריקנית מוזרה, ושהאחיזה בכותל ובמקוואות מעניינת להם את קצה העוגב, חזרו לפתע לשיח הציבורי בעוצמה שלא ציפו לה.
מהדורות נפתחות ונסגרות איתם, אייטמים יקרי ערך משובצים בתכניות אקטואליה והממשלה כולה על כרעי תרנגולת. הציבור הישראלי המבולבל, שלא מבין מה רע בחבורת ‘הבה נגילה’ נחמדה ליד הכותל מגלה להם אמפטיה.
יאיר לפיד מחייך
המרוויח השני הוא, כמובן, יאיר לפיד.
הוא לא יודה בכך כי זה בניגוד לבגדי הכבש החדשים, אבל מבעד למסכה הוא מחייך חיוך רחב וסופר את המנדטים. הוא יודע שככל שהחרדים מתעסקים ומאיימים בנושאי דת, הוא גורף את הקופה.
בתחילת הקדנציה, הנציגים החרדיים נזהרו שלא להתבטא בנושאי הגיוס ודומיו, מחשש להגברת השנאה. אבל כעת, נפרצו כל הפרצות. הלמות תופים וצחצוח חרבות נגד אימת הרפורמים ממלאים את האוויר הציבורי, ומחזירים לחיינו את מלחמות הדת ההם שצלקותיהן מתנוססות עדיין על גופינו.
העיתונאי אבישי בן חיים שם לאחרונה אצבע מסעירה על חוליה רופפת בשריון הסודי שלנו: ‘סוף שלטון המרנים’ הוא קרא לזה. הוא כמובן הגזים, אבל מותר שידליק אצלנו נורה אדומה.
סוד הישרדותנו עד כה במרחב העוין היה היצמדות מוחלטת לגדולי הדור ומנהיגי העידה. על שמאל שהוא ימין. רק בידם הפקיד הקב”ה את ניווט ספינתנו במים הסוערים.
פרומקייט וזעקות שבר הם לא בהכרח דעת תורה.
ומילה לעיתונות החרדית החדשה: המרדף הנהוג כיום אחר הכותרת המיידית והמרעישה הוא כנראה דבר בלתי נמנע, ולמרות זאת, זכרו שגם אתם חלק מיושבי הספינה.
גלו מעט אחריות.