•
לא נעים, אבל גם אני נפלתי. תמכתי במהלך. האמנתי בו, בארדן, שהוא יוביל את החוק אל חוף מבטחים. קירשנבאום אמר לי – ביבי לא ייתן. אריה גולן הזהיר. ואני בתמימותי אמרתי: זה מפעל החיים של ארדן. זו תעודת הכניסה שלו למועדון של הגדולים. הוא לא יוותר. התבדיתי. האמת, לא האמנתי באיזו קלות ארדן ויתר. בכיפופי הידיים המטופשים שהוא שיחק עם ביבי עם הרכבת הממשלה, הוא התעקש כמו משוגע על התיק לעניינים טקטיים, או שמא זה היה התיק האסטרטגי וכמה משרות בדיוק יהיו לו להילחם ב-bds (לא הרגשתם את השינוי?), אבל על קול ציבורי חזק ועצמאי, הוא ויתר. נתניהו לא הסכים לתת לו את האחריות על השידור הציבורי, והשר האמיץ, שלא היסס לסגור מקום עבודה של אלפי עובדים, חשש להפסיד מקום ליד שולחן הממשלה על העניין הפעוט הזה. הוא פשוט ויתר. לא מזמן הייתה הצבעה בכנסת על עוד דחייה בתחילת השידורים של התאגיד החדש. ארדן לא נכח בהצבעה. באחד מהאתרים נכתב שהוא יצא מההצבעה במחאה על מה שעושים לחלום שלנו ששידורים נוסח קרן נויבך יגיעו גם לטלוויזיה ויאכלסו יותר משעתיים ביום. ארדן הכחיש. מה פתאום. היה לו עניין אחר. הוא דיבר על כל העניין כאילו מדובר ברפורמה בחלוקת קרח בפינלנד. מה הוא קשור לזה.•
בינתיים, נתניהו ואנשיו מבצעים מעשי סדום בתאגיד השידור העתידי. עורך ראשי לחברת החדשות עוד לא נבחר. רוב האנשים המשמעותיים בארץ לא רוצים להתקרב לתפקיד הזה. כולם חושדים שהאחראי האמיתי על החדשות יהיה ניר חפץ. שומר נפשו ירחק. בכלל, מדובר בהתחלה על אפשרות לקנות שידורי חדשות ואנחנו חשבנו שכל הרעיון של שידור ציבורי הוא כדי לייצר חדשות שרק במקום נטול שיקולי רייטינג אפשר לייצר. שר התקשורת, נתניהו, תורם כמובן כמיטב יכולתו לנטרול כל אפשרות שיקום פה גוף חדשות חזק. נתניהו מעכב ומעכב את אישור מינוי חברי הדירקטוריון של התאגיד. ההסתדרות כבר סחטה ממנו ויתור גדול. מחצית מעובדי התאגיד החדש יבואו מהרשות הקיימת. כל רעיון הסגירה והפתיחה נועד למנוע שכפול דנא. כשחצי מהעובדים באים מהמקום הישן, מה הסיכוי שזה יקרה? עוצמת ההחמצה בסיפור הזה היא כמעט בלתי נתפסת. האוצר היה מוכן לתת כסף, הציבור צמא לזה, המון עיתונאים רעבים היו רוצים לעבוד שם, ויש שם עדיין כמה נושאי משרה בכירים מאוד ראויים, שאם רק היו נותנים להם גב, הם היו מייצרים משהו ראוי לעיכול. אבל הגנרל ששלח אותם לדרכם, גנרל ארדן, נעלם לפתע והשאיר את כולנו לבד. • מתוך הבלוג של רביב דרוקר. המאמר התפרסם ב'הארץ'