אחרי הריסוק, הגנרל גלעד ארדן נעלם

אחרי הבחירות ניהלתי תכתובת סמסים עם גלעד ארדן. ארדן כעס על התקשורת השמאלנית. בטח לא דמיין שעוד יבוא יום וגופי תקשורת מרכזיים יעשו ׳תחקירים׳ נטולי ממצאים בשירות ארגוני ימין.

שאלתי אותו שאלה ממוקדת: מה אתה מעדיף להיות –  שר בכיר כשהתקשורת שמאלנית, או באופוזיציה והתקשורת ימנית?

ארדן, בכנות המאפיינת אותו, הודה שהוא מעדיף את המצב הקיים.

שבע שנים שארדן כבר שר. הוא מהמוכשרים והישרים בשרי הליכוד. האם אתם יכולים לנקוב במשהו אחד גדול שהוא עשה? זה קצת לא הוגן. הרוב המכריע של השרים היו נופלים במבחן הזה, אבל ארדן כבר עלה על מסלול נוסח הסלולר של כחלון.

הוא רצה לברוא לנו יש מאין שידור ציבורי.

את עבודת הריסוק עשה ארדן במיומנות יוצאת דופן. אני זוכר כנס פתוח שהוא עשה, להסביר את המהפכה שלו. ארדן התמצא בחוק, הרגיע חששות, ירה סכומים ועובדות, שכנע.

אחר כך הוא דאג שתוקם ועדה מיוחדת בכנסת, בראשות ח״כ קארין אלהרר, שתעביר את החוק שלו בהליך מזורז. העובדים ניהלו נגדו קמפיין קשה, השתמשו ברדיו ובטלוויזיה שבידיהם, ארדן לא נרתע והעביר את החוק שלו – יסגרו את הרשות הקיימת, הרקובה והמושחתת ויקימו משהו חדש מהיסוד.

ארדן בא לכל ישיבה בוועדת אלהרר (״מרגישה שרומיתי״) והיו אין ספור, ערבב, בחש, הסביר, סגר. אפילו מבצע ‘צוק איתן’ לא עצר אותו – החוק עבר.

•

לא נעים, אבל גם אני נפלתי. תמכתי במהלך. האמנתי בו, בארדן, שהוא יוביל את החוק אל חוף מבטחים.

קירשנבאום אמר לי – ביבי לא ייתן. אריה גולן הזהיר.  ואני בתמימותי אמרתי: זה מפעל החיים של ארדן. זו תעודת הכניסה שלו למועדון של הגדולים. הוא לא יוותר.

התבדיתי.

האמת, לא האמנתי באיזו קלות ארדן ויתר.

בכיפופי הידיים המטופשים שהוא שיחק עם ביבי עם הרכבת הממשלה, הוא התעקש כמו משוגע על התיק לעניינים טקטיים, או שמא זה היה התיק האסטרטגי וכמה משרות בדיוק יהיו לו להילחם ב-bds (לא הרגשתם את השינוי?), אבל על קול ציבורי חזק ועצמאי, הוא ויתר.

נתניהו לא הסכים לתת לו את האחריות על השידור הציבורי, והשר האמיץ, שלא היסס לסגור מקום עבודה של אלפי עובדים, חשש להפסיד מקום ליד שולחן הממשלה על העניין הפעוט הזה. הוא פשוט ויתר.

לא מזמן הייתה הצבעה בכנסת על עוד דחייה בתחילת השידורים של התאגיד החדש. ארדן לא נכח בהצבעה.

באחד מהאתרים נכתב שהוא יצא מההצבעה במחאה על מה שעושים לחלום שלנו ששידורים נוסח קרן נויבך יגיעו גם לטלוויזיה ויאכלסו יותר משעתיים ביום. ארדן הכחיש. מה פתאום. היה לו עניין אחר. הוא דיבר על כל העניין כאילו מדובר ברפורמה בחלוקת קרח בפינלנד. מה הוא קשור לזה.

•

בינתיים, נתניהו ואנשיו מבצעים מעשי סדום בתאגיד השידור העתידי. עורך ראשי לחברת החדשות עוד לא נבחר. רוב האנשים המשמעותיים בארץ לא רוצים להתקרב לתפקיד הזה. כולם חושדים שהאחראי האמיתי על החדשות יהיה ניר חפץ. שומר נפשו ירחק.

בכלל, מדובר בהתחלה על אפשרות לקנות שידורי חדשות ואנחנו חשבנו שכל הרעיון של שידור ציבורי הוא כדי לייצר חדשות שרק במקום נטול שיקולי רייטינג אפשר לייצר.

שר התקשורת, נתניהו, תורם כמובן כמיטב יכולתו לנטרול כל אפשרות שיקום פה גוף חדשות חזק. נתניהו מעכב ומעכב את אישור מינוי חברי הדירקטוריון של התאגיד. ההסתדרות כבר סחטה ממנו ויתור גדול. מחצית מעובדי התאגיד החדש יבואו מהרשות הקיימת.

כל רעיון הסגירה והפתיחה נועד למנוע שכפול דנא. כשחצי מהעובדים באים מהמקום הישן, מה הסיכוי שזה יקרה?

עוצמת ההחמצה בסיפור הזה היא כמעט בלתי נתפסת. האוצר היה מוכן לתת כסף, הציבור צמא לזה, המון עיתונאים רעבים היו רוצים לעבוד שם, ויש שם עדיין כמה נושאי משרה בכירים מאוד ראויים, שאם רק היו נותנים להם גב, הם היו מייצרים משהו ראוי לעיכול.

אבל הגנרל ששלח אותם לדרכם, גנרל ארדן, נעלם לפתע והשאיר את כולנו לבד.

• מתוך הבלוג של רביב דרוקר. המאמר התפרסם ב’הארץ’