1.
נתניהו מרוויח פחות מדיי. כן כן, פחות מדיי. השבוע פרסם ראש הממשלה את תלוש המשכורת שלו – ועורר סערה.
בעולם נטול פופוליזם, היינו מזדעקים: איך ייתכן שראש הממשלה שלנו מקבל רק 17 אלף נטו? אפילו במגזר הציבורי יש רבים שמרוויחים יותר ממנו.
במגזר הפרטי אדם במעמדו, עם ניסיונו ועם כישוריו – היה מרוויח פי כמה וכמה. בלי כל קשר לטענות על ההוצאות הפרטיות ועל הבית בקיסריה, ובעצם בלי כל קשר לנתניהו עצמו – תלוש המשכורת של ראש ממשלת ישראל, באשר הוא, חייב להיות מתגמל הרבה יותר.
אבל כמה לעג יחטוף חבר הכנסת שיעז להציע להעלות את שכרו של ראש הממשלה שלנו.
2.
דונלד טראמפ ושי חי “אומרים את האמת בפרצוף”. הם שנויים במחלוקת, הולכים על הקצה, בוטים. שני מועמדים שנראו בהתחלה כקוריוז, עד שהתברר שההמונים דווקא לוקחים אותם ברצינות.
בתמיכה בשי חי יש התרסה גדולה כלפי ה”אליטות” ו”התקשורת”. בתמיכה בטראמפ יש התרסה גדולה כלפי אובמה והרוח שהביא בשתי הקדנציות שלו בשלטון.
לתומכים של טראמפ נמאס מהדימוי הרכרוכי של המערב, מהגישה הלא תקיפה מספיק כלפי קיצונים, וטראמפ מציע סוף סוף חלוקה – גם אם ילדותית ופשטנית – בין טובים לבין רעים.
זה מגיע אחרי קדנציה נוספת של פוליטיקלי קורקט פנאטי, קדנציה שבה הנשיא האמריקני מסרב בעקביות לזהות את הטרור עם האיסלאם. הטרוריסטים בעולמו הם “רשעים”, אבל זהו רשע חסר הקשר, שיוך, זהות ודת. אי אפשר להילחם במחבלים מתאבדים באמצעות תקינות פוליטית, ולכן המטוטלת נעה כעת מהקיצוניות הליברלית – לקיצוניות השמרנית.
שי חי מחוץ לבית האח הגדול. האם טראמפ יגיע אל תוך הבית הלבן?
3.
שתי קבוצות ראויות לקבל יחס תקשורתי אחר לגמרי – מתלוננות על הטרדה ומשפחות שכולות.
הכוונה אינה ליחס שהן מקבלות מעל דפי העיתון או על המסכים, אלא ליחס שמאחורי הקלעים. רוב הציבור לא מכיר את המנגנון הזה, שרוחש 24 שעות ביממה בכל מערכות התקשורת בישראל. הרצון לשכנע לראיון בלעדי, ההצקה מדי כמה דקות בטלפון, הניסיון להקליט בסתר רק כמה מילים, ההמתנה מחוץ לבית עם גדודים של צלמים וכתבים.
אי אפשר וגם לא כדאי לקבוע דבר כזה בחוק, אבל אולי אפשר להחיל על עצמנו נורמות אחרות במצבים המיוחדים האלה.
משפחה שאיבדה את יקירה – לא אמורה לנהל משא ומתן עם הערוצים השונים סביב השאלה היכן תתראיין האלמנה והאם אפשר לקבל בלעדית קטעי וידאו של הנרצח עם ילדיו.
במצב מתוקן, למשפחה כזו מתלווה “קצין תקשורת” (אולי עיתונאי שיגוייס ל”מילואים” כאלה?) שינהל עבורה את העבודה. הוא ילווה את בני המשפחה – שאינם מבינים בתקשורת – ויקל עליהם, לפחות בחזית הזו.
יותר מדיי פעמים שמעתי מהורים או ילדים של הרוגי פיגועים על תחושת לחץ ואי נעימות במהלך השבעה בגלל הפניות התכופות, במקביל, מעשרות כלי תקשורת (אגב, כעבור כמה שבועות לפעמים התחושה היא הפוכה: המשפחה רוצה פתאום לדבר על יקירה, אבל סדר היום הציבורי כבר המשיך הלאה).
ומה בנוגע למתלוננות?
רק לאחרונה שמעתי מכוכבת של אחת הפרשות, שהעידה נגד אדם בכיר, איך מתחת לביתה המתינו ימים ולילות צוותי תקשורת. שמה אמנם היה אסור לפרסום, אבל כל השכונה עשתה אחד ועוד אחד, וידעה היטב מיהי. האנונימיות נפגעה, ולדבריה – אם הייתה יודעת שהטלפון שלה יעבור כך לכל מפיק ותחקירן, היא הייתה חושבת שוב האם לשתף פעולה.
נכון, תקשורת צריכה לפעול ולחקור תמיד ללא מורא – אבל האם בשתי הקבוצות האלה לא צריך לטפל אחרת?
4.
ובפינתנו “גם זה קרה השבוע בירושלים”:
• ביום חמישי עלו מאות צעירים לבית הקברות סמבוסקי, המכונה “בית הקברות הנעלם”. בית העלמין העתיק הזה שוכן באזור הר ציון בירושלים, ובעבר, במשך מאות שנים, נקברו בו עניי העיר, מכל העדות, שלא יכלו לרכוש חלקות קבורה בהר הזיתים. נקברו שם גם גלמודים שהחברה קדישא קברה אותם כ”חסד של אמת”, ללא תשלום, וגם מתאבדים וחולי רוח.
המקום היה פעיל עד 1948, אבל אחרי מלחמת השחרור נותר בשטח ההפקר, ואכן הופקר. רק לאחרונה החלו שם עבודות ניקיון ושיקום. על המצבות – שחלקן מנופצות – נמצאו שמות כמו “יהודה הסוחר”, “יהודה מגיש הנרגילה”, “ג’ויא המשוגעת” ועוד.
ביום חמישי הגיע לשם הרב הראשי דוד לאו, רב העיר אריה שטרן ועוד מטיילים, מתנדבים ובני נוער ובתום יום של עבודה בשטח, נערכה שם תפילה לזכר כל אותם יהודים פשוטים.
• גלריית האומנות של מרכז שרובר בירושלים מארחת את תערוכת הצילומים החדשה “יורדים מהפסים” של הצלם החילוני שרון גבאי והצלם החרדי עזרא לנדאו. שרון גבאי, דור 15 בעיר, גדל בסמטאות נחלאות. לנדאו, ירושלמי יליד צרפת, מתעד את העיר כבר 25 שנים. שניהם מצטיינים בתיעוד רגעים מקוריים ויוצאי דופן ברחבי הבירה, כל אחד מנקודת המבט שלו, ושניהם גם החליטו שהרווחים מהתמונות שיימכרו בתערוכה המשותפת – יוענקו לצדקה לנזקקים בעיר.
5.
פרשת השבוע היא פרשת “ויקרא”, אבל בפרשת הקרובה קוראים פרשה קצרה נוספת – “פרשת זכור”. בכל שנה לפני פורים, בשבת שמכונה “שבת זכור”, קוראים כמה פסוקים שעוסקים בעמלק ובניסיון שלו לפגוע בעם ישראל. רק אחר כך ממשיכים אל שמחת הפורים.
כשקוראים את מגילת אסתר, מגלים את מודל השמחה היהודי: המשתה של אחשוורוש מתואר כחגיגת אלכוהול מטורפת. אורחים מכל העולם שלא מכירים אחד את השני שותים יינות מכל סוג, בכלים מפוארים במיוחד. ככה אחשוורוש חוגג. חגיגה מסוג אחר לגמרי מתוארת בסוף המגילה. אבות אבותינו הורו לנו לדורות לחגוג את ניצחונם בסעודה משפחתית, במשלוח מנות אחד לשני ובמתנות לאביונים. יש פה הגדרה אחרת לגמרי של שמחה: תחילה מעגל משפחתי שבו אוכלים יחד, אחר כך מעגל קהילתי שבו שולחים משלוח מנות לחברים, ואז – דאגה למעגל הנזקקים, על ידי נתינת צדקה בחג למי שאין בו. לא קרחנה, אלא שמחת חג אנושית ופשוטה.
• הטור מתפרסם בידיעות אחרונות