יש פעמים שבהן אני הולך עם אשתי לעבודה. לא, לא לחידון התנ“ך, אלא לאייטם של פעם ב-112 שנים: טקס שבו אנשי ספר השיאים של גינס מכריזים על האיש המבוגר ביותר בעולם.
זו המשימה העיתונאית שאליה היא יצאה ביום שישי האחרון, ואני איתה.
זה קרה באולם קטן של מלון צנוע בחיפה. כל צאצאיו וקרובי משפחתו של ר‘ ישראל קרישטל, שהיה באותו יום בן 112 , חמישה חודשים ו-25 ימים התאספו לחגיגה.
אבל חכו רגע עם קרישטל יבדלא“מ (ייבדל לחיים ארוכים מאוד), בואו נתייחד רגע עם זכרו של יאשוטארו קואידה ז“ל. האיש שבזכותו כל זה קרה. קואידה היה עד לא מכבר האיש המבוגר בעולם, ומת ביפן לפני כמה חודשים, קצת לפני יום הולדתו ה-113.
במותו ציווה לקרישטל את התואר העולמי.
כשהגעתי לאולם פגשתי את שולה, אישה צעירה ונמרצת שהציגה עצמה כבתו. חשבתי שלא שמעתי טוב. הייתי בטוח שמדובר בנכדה, או אפילו בנינה. הרי אם חתן השמחה בן 112, בתו צריכה להיות בת שמונים-תשעים.
לא שאלתי לגילה, אבל היא מיד הסבירה: ”אבא איבד את אשתו הראשונה, פייגה, באושוויץ. שניים מילדיו מתו במהלך השהייה בגטו לודז‘. אחרי המלחמה הוא שקל 37 קילוגרמים בלבד. אבל הוא השתקם והתחזק, ואז התחתן שוב עם אמי, בת-שבע, גם היא ניצולת שואה. הם עלו לארץ, וגידלו פה בחיפה אותי ואת אחי חיים. אבא התחיל את השלב הזה בחייו בגיל מבוגר, כניצול שואה שכבר איבד הרבה“.
מרקו, הנציג האיטלקי של ספר השיאים של גינס, נכנס לאולם. הוא הגיע בחליפה חגיגית, ונאם בהתרגשות על כך שהוא זוכה לראות כאן אדם שחי יותר ממאה שנים, שנולד לפני עידן המכוניות והטלוויזיה.
הוא הצטלם עם התעודה בידו האחת, וידו השנייה על כתפו של ישראל, איש מרשים עם עיניים כחולות, שישב במרכז החדר בכיסא הגלגלים שלו. כשמרקו בירך את המשפחה הגדולה והתפעל ממספר הנכדים והנינים, אמר לי אחד הנכדים בשקט: ”הוא לא יודע כמה השבט הזה היה יכול להיות יותר גדול. כמה אנשים לא כאן היום“.
כמה דקות אחרי הענקת התעודה הרשמית, נשאה הבת שולה דברים. היו שם אמנם רק מרקו, וצלם מטעם גינס, וכמה עשרות בני משפחה וידידים, אבל הנאום שלה כוון לעולם כולו.
לפני כן היא סיפרה לי שחשבה הרבה על הנאום המפורסם של גדעון האוזנר בפתיחת משפט אייכמן, על ששת המיליונים. כן, עד כדי כך. כי העובדה שקרישטל הוא הגבר המבוגר בעולם בכלל לא נראית לה סיפור פרטי של אבא שלה, אלא ניצחון של עם שלם. ומה שהיה הכי יפה במהלך הטקס הזה, היה לשמוע את קולות הרקע, קולותיהם של הנינים הקטנים שלא הפסיקו ”להפריע“.
”כל יום בחייו של אבא היה הישרדות בפני עצמה“, אמרה שולה. ”הוא נולד בשנת 1903 בכפר קטן בפולין, התייתם מאמו בגיל שבע, כעבור שלוש שנים נחטף אביו לצבא הרוסי, ובגיל 11 הוא מצא את עצמו לבד.
“כל יום הוא התעורר אל הבלתי נודע. בתום מלחמת העולם הראשונה אביו חזר, וכעבור שנה נפטר ממחלת הטיפוס. אבא עבר ללודז‘, העיר הגדולה, ובשואה התגלגל בין מחנות עבודה וכפייה.
“חייו אז היו שילוב של רעב, מכות, סבל וחולי. גם כאן בארץ, אבא ואמא חיו בתקופת הצנע וחוו קשיי קליטה לא קלים. לכל מהלך החיים הזה אני קוראת ניצחון. אבא מייצג פה היום מיליונים שלא זכו לשרוד כמוהו, ולקום מחדש“.
לפני שבע שנים, בשנת 2009 , ישראל קרישטל קיבל מכתב רשמי מעיריית חיפה. זו הייתה בקשה להודיע לעירייה לאיזה בית ספר יסודי הוא רוצה להירשם לכיתה א‘.
בני המשפחה צלצלו לברר על מה מדובר, ובעירייה אמרו להם שרשום במחשב שהוא אוטוטו בן שש. הם חשבו רגע, ופרצו בצחוק גדול. קרישטל התקרב אז לגיל מאה ושש. אבל במחשב של אגף החינוך של עיריית חיפה, מתברר, פשוט לא רושמים ארבע ספרות של שנת הלידה, אלא רק שתיים.
אין הרי הרבה אנשים שעוברים את גיל מאה. וכך שנת הלידה של האיש שנולד בשנת 1903 רשומה כשנת 03 , מה שאומר ששש שנים אחר כך, בשנת 09 הוא אמור להתחיל את חוק לימודיו בבית הספר. טוב שהם לא באו גם לעשות לו חיסון של כיתה א‘.
ויש עוד כמה סיפורים משעשעים מחייו הארוכים של הגבר המבוגר ביותר בעולם. לפני כמה שנים, בסביבות גיל מאה, נדרש קרישטל לקוצב לב.
הרופאים ובני המשפחה התלבטו בין שני סוגים של קוצבים, אחד שקל יותר להשתיל ומיועד לעשר שנים, והשני – מחזיק מעמד חמש עשרה שנים, אבל הוא כרוך בהליך רפואי מסובך יותר. מפאת גילו הוחלט להשתיל לקרישטל הקשיש את הדגם הראשון. והנה, כעבור עשר שנים הוא התייצב שוב אצל הרופאים כדי להחליף את הקוצב ודרש בתוקף: ”חברים, הפעם בלי משחקים. אני דורש לקבל את הקוצב מהסוג השני!“.
במסכת מגילה מסופר על שורת חכמים שנשאלים ”במה הארכת ימים?“ כל אחד מהם עונה מה הסוד שלו (”מימיי לא נתכבדתי בקלון חברי“, למשל, או ”מימיי לא קידמני אדם לבית המדרש“).
באירוע שהתקיים בשבוע שעבר, אני הפניתי את השאלה הזאת לילדים, לנכדים ולנינים של ישראל. בזכות מה, לדעתם, זכה סבם ישראל להאריך ימים? יש איזו תכונת נפש או דרך חיים שגרמה לכך? הרי זה בטח לא בגלל האוויר הצח של בתי הזיקוק בחיפה, העיר שבה הוא גר בשישים ושש השנים האחרונות.
הנה התשובות: קודם כול, ענו לי שם כולם, צריך לדבר על האמונה.
”הוא תמיד מצביע כלפי מעלה, ואומר תודה לאלוקים על כל יום“. כששמעתי פרטים על סיפור חייו, ישראל נשמע לי כמו חניך של תנועת המוסר, של ישיבות ליטא המפוארות, אבל למעשה, הוא מעולם לא זכה ללמוד בישיבה. הוא למד בתלמוד תורה בילדותו, משם הוא זוכר את לימוד התורה והמשניות עם הרב, אך מגיל צעיר יצא לפרנס את עצמו. ובכל זאת, מסכת חייו היא שיעור של דבקות בתורה ובמצוות.
שולה טענה שהאופי שלו הוא הגורם העיקרי לכך שהאריך ימים: ”הוא אף פעם לא מתלונן. אף פעם. תמיד שמח, בכל מצב. לא רק אז, בשואה, גם היום. בגיל מבוגר יש הרי קשיים, אבל אבא מקבל הכול באהבה, גם את הטוב וגם את הרע. זה המצב, זה מה יש, והוא מרוצה“.
הנכדה ליאת בשן (שטענה ש“עד גיל 102 הוא היה מנצח אותי בתחרות הליכה מהירה“) הוסיפה גם את התפילין: ”סבא אמר לאחרונה שהוא לא מתרגש להיות האיש המבוגר בעולם, אלא מניח התפילין המבוגר בעולם. כשאמרו לו שהוא ייכנס לספר השיאים של גינס, התגובה שלו הייתה ’שמחת זקנתי‘, אבל התפילין – זה דבר שחשוב לו.
“עוד מעט, בגיל 113, הוא יניח תפילין לאורך מאה שלמה. גם אם הוא קם בצהריים, ולא מרגיש טוב וחלש, הוא מתעקש להניח את התפילין שלו“.
הנכדה סיגל וייל מספרת שסדר היום הקבוע שלו מאפיין אותו מאוד: ”הוא קם בשמונה בבוקר, מצלצל לבת שלו, שואל מה נשמע, מניח תפילין, מתפלל, אוכל ארוחת בוקר, ואת כל זה הוא עושה בחליפה. הוא קם בבוקר ולובש חליפה וכמובן כיפה ומגבעת. לפעמים הנכדים באים לביקור ושואלים: סבא, לאן אתה הולך? יש חתונה?
“אבל הוא עונה: יהודי קם בבוקר וצריך להתלבש יפה. הוא יושב עם הפיליפינית עם עניבה וחליפה, תמיד“.
עופר, בעלה של ליאת, הוסיף עוד שתי תכונות: ”קודם כול, הכול אצלו במידה. הוא לא שמח מדי ולא עצוב מדי, הכול אצלו בפרופורציה. גם בשמחות וגם באסונות, הרגליים על הקרקע. כאשר נפטר מנחם, בעלה של שולה, קצת חששו לספר לו על כך. בסוף, כששמע שהחתן שלו נפטר, הוא אמר: ’הוא זכה להקים משפחה, הוא זכה להיקבר בארץ ישראל‘.
“הוא תמיד רואה את הדברים מתוך הקשר. מבט של יותר ממאה שנה. ויש עוד נקודה – בשום סיטואציה בחיים הוא לא היה קורבן. גם בשואה, הוא תמיד הלך בגב זקוף, לא התבייש, לא התנצל, לא פחד. זו זקיפות קומה שאתה רואה שאפיינה אותו סיפור אחרי סיפור.
“הוא תמיד אומר שכל יום שלו באושוויץ זה ספר שלם, אבל לאורך כל האירועים האלה אתה רואה אדם מלא בביטחון“.
וכשנגמרות המילים, עוברים לניגונים. אחרי כל הנאומים והצילומים והטקסים, הצטופפו סביב ישראל קרישטל בן ה-112 כל בני המשפחה, והתחילו לשיר ביחד מילים שהן חזקות יותר מכל נאום. ”וזכני לגדל בנים ובני בנים“, ”שתלתם ניגונים בי אמי ואבי“ וגם ”מי האיש החפץ חיים, אוהב ימים לראות טוב“.
”סבא שלנו הוא סמל“, הם אומרים לי. ”מה אתה חושב, שסתם קוראים לו ישראל?“
• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’